מלחמת המפרץ ב-1991 נצרבה בתודעה בתמונת קורמורן שחור ועגמומי מכוסה בנפט גולמי סמיך, נאבק על חייו במימי המפרץ הפרסי העכורים. הקטסטרופה הסביבתית הייתה תוצר של מדיניות "האדמה החרוכה" של הרודן סדאם חוסיין שהצית מאות בארות נפט במאמץ מוצלח מבחינתו לעצור את התקדמות הקואליציה הבינלאומית במדבריות עיראק.
1 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ
(צילום: אבי אוחיון/ לע"מ shutterstock)
35 שנים חלפו ומראות האימים שבו, בבחינת אפוקליפסה עכשיו. במענה לנחיתות בשדה הקרב, איראן מפעילה את אחד הכלים הא-סימטריים האחרונים בארסנל: מאמץ להשבתת אחד מעורקי האנרגיה הראשיים בעולם, באמצעות פגיעה בנתיבי הסחר והפעלת טרור אקולוגי כלפי שכנותיה למפרץ הפרסי. משמרות המהפכה שבים ומחדדים תג המחיר: כל עימות עצים עם איראן אינו אזורי בלבד, אלא כולל השלכות גלובליות, לרבות הרס משאבי טבע המשותפים לאנושות כולה.
בשטח, בעוד שיעדיה הצבאיים של המערכה (דוגמת שחיקת יכולות צבאיות, טילאות והשמדת מתקני גרעין) נמצאים בהישג יד, הפרס האסטרטגי האולטימטיבי נותר חמקמק: הקרסת המשטר ושליפת מאגר האורניום מהמדינה. ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שעוצמה קינטית, מדויקת ככל שתהיה, אינה מבטיחה טרנספורמציה פוליטית. משטר פצוע אך שורד, השולט במצר הורמוז ואוחז במצבור גרעיני באתר מבוצר – עשוי להיות מסוכן מאי פעם. זאת, בפרט במקום בו הווטו של המנהיג המנוח חמינאי על ייצור נשק גרעיני נמוג עם חיסולו, ותמיכה רעיונית בעניין נרשמת כבר בקרב "חכמי הדת". בתרחיש זה, הישג במערכה שאינו מוביל להחלפת השלטון עלול להעניק לטהרן, באופן אירוני, את המוצא המיטבי: דוקטרינת הישרדות גרעינית ונואשת המחזיקה את הכלכלה העולמית כבת ערובה.
בהיעדר השתלטות בכוח על מצבור האורניום, בפני הנשיא טראמפ עומדים שלושה נתיבים מרכזיים לסיום המערכה. הנתיב הראשון והשאפתני מכולם מגלם קריסה שלטונית והחלפת ההנהגה בטהרן ביישות מתונה ופרגמטית יותר, שנראה כרגע קלוש למדי. הנתיב השני מציע פתרון דיפלומטי כפוי השואף ליציבות ארוכת טווח בדמות הסכם גרעין, שיבטיח בתרחיש אופטימי פירוק יכולות גרעין וחסימת "מסלול הנשק" ובתרחיש פסימי הגבלת העשרת אורניום בלבד. נתיב נוסף כרוך בסיום המערכה ללא הסכם, לצד הכתבת "כללי משחק" נוקשים בידי ארה"ב, כך שחריגה מקווים אדומים – בהעשרה, בהנשקה או בפיתוח טילים – תגרור תגובה צבאית. אך אליה וקוץ בה: תחזוק איום צבאי מהימן לאורך זמן, הכרוך במשאבים רבים, צפוי לעורר התנגדות בוושינגטון וניכר שהנשיא כבר חותר לחתוך הפסדים בהצהרותיו האחרונות על מו"מ לכאורי בין הצדדים.
בפועל, תכנון המערכה לוקה ב"מיקרו-ניהול" של המלחמה. חיסול בכירים והשמדת תשתיות הם הישגים טקטיים מרשימים, אך עשויים להתברר כחסרים. ללא תוכנית ל"יום שאחרי", כל ואקום שנוצר בצמרת המשטר מתמלא באלמנטים נוקשים יותר, כך שהמציאות הקשה בשטח עלולה לדחוק את האייתוללות לפינה שבה הקיצוניות היא המפתח להישרדות, באופן המרחיק הסיכוי לדיפלומטיה ריאלית.
אבי כאלוצילום: אלוני מורהיעדר חשיבה מערכתית בולטת במסריהם של הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו, שהולך ונעשה דומה יותר ויותר לחברו מהבית הלבן, בעודו פועל מתוך דחף נקודתי ומוותר על תכנון ארוך טווח שקול ומאוזן. כך יוצא, שהשילוב בין עוצמה צבאית חסרת תקדים לבין ואקום מערכתי הוא מתכון ל"גירעון אסטרטגי" חריף בסוף המערכה. כדי לשנות את פני האיזור, ישראל וארה"ב נדרשות להפסיק לשאול "איך פוגעים" ולהתחיל לשאול "לאן מובילים". ללא תשובה לשאלה השנייה, ההישגים של היום עלולים להפוך לאפוקליפסה של המחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.03.26
