הצפון במלחמה הוא לא גיאוגרפיה - הוא מצב נפשי של מדינה על הקצה. מאז תחילת מבצע "שאגת הארי", תושבי קו העימות חיים בפחד מצמית, בעייפות מצטברת, במתח מתמשך ובתנועת מטוטלת בין תקווה לייאוש. הרחובות שוממים, העסקים בקשיים ממשיים, ומול כל זה יש מי שנאחזים בכל הכוח בשגרה, גם כשהיא נראית יותר כמו הצלה מאשר כמו נורמליות, אולי העוגן היחיד שמונע מהתושבים ליפול לגמרי לתהום הפחד והבלבול.
לפני מספר ימים ביקרתי בצפון. בשער היציאה מחצור הגלילית, פגשתי ילד שחייך כשדיבר על היום שיחזור הביתה וישן לילה רציף. מאחוריו - שטח שקט מדי, רחובות שוממים, ילדים משחקים בפיג'מות במרפסת, ותחושת המתנה בלתי נסבלת. פגשתי אנשים שהמציאות ניכרת בעיניהם: עייפות, שחיקה, דאגה ושגרה שנבנית מחדש בכל בוקר תחת אי-ודאות מתמשכת. אך לצד הקושי בלטה גם נחישות עמוקה להמשיך, להישאר ולבנות חיים גם בתוך מציאות מורכבת. פגשתי עובדי רשויות מקומיות, אנשי חינוך, אנשי כספים ומי שנושאים על כתפיהם את האחריות להמשך החיים בקהילה גם בימים קשים של תופת.
מתוך ההקשבה לאתגרים ולצרכים שעלו מן השטח, ברור לנו דבר אחד: אנחנו כאן כדי להמשיך לסייע ולחזק את הקהילות שמחזיקות את הצפון גם ברגעים המורכבים ביותר. המלחמה הזו מחדדת שמבנה הכוח בישראל השתנה: העורף הוא לא רק זה שסופג - הוא זה שמחזיק את הקיום; הרשויות המקומיות, העמותות והחמ"לים האזרחיים, הפכו ללב הפועם של המדינה ברגעים שבהם השטח בוער והמדינה מתוחה מקצה לקצה.
העורף הוא כבר לא רק משאב - הוא החזית. זהו סיפור על שינוי התפיסה הלאומית: מהממשלה למקומיות, מהמרכז לפריפריה, ומהצהרות למעשים. ראשי רשויות בצפון מנהלים מערכות כמו קציני שטח, סטודנטים מתנדבים ומסייעים בכל צורך שעולה וארגונים אזרחיים מצילים חיים בזמן אמת: לא מסיסמאות, אלא מטלפונים, מנסיעות, ממענה אנושי בשעה הכי קשה, ביום ובלילה. במלחמות העבר דיברנו בעיקר על גבורה פיזית. בעידן שלנו, גיבורי העורף הם עובדי הרווחה, אנשי בריאות הנפש, המתנדבים בקווי החירום, והם מהווים שכבת הגנה בלתי נראית על הצפון ועל ישראל כולה.
החוסן הישראלי מקבל היום הגדרה חדשה: לא רק לשרוד, אלא להישאר קהילה. בצפון זה נבחן יום-יום, תחת אש: תושבים שמבלים בממ"ד או במקלט שעות שלמות במצטבר, ביום ובלילה, בפחד אימה ממשי, קורסים תחת עומס נפשי, חברתי וכלכלי. המרחק מהמרכז גדול, אבל הלב קרוב יותר מכל פעם אחרת, לא באמפתיה כי אם במעשים.
בתוך המארג הזה, מפעל הפיס אינו הגיבור הראשי, והוא גם לא מבקש להיות כזה. הוא חלק מהמנגנון שמאפשר לכל הדבר הזה לקרות: מאות סטודנטים מלגאים שמצטרפים לחמ"לי הרשויות בצפון, משתלבים בפעילות רווחה, מסייעים למשפחות מגויסים, לקשישים ולאנשים עם מוגבלות; תמיכה במיזמים כמו החמ"ל הסגול, שמעניק סיוע מותאם לאנשים עם מוגבלות בשעת אזעקה או פינוי, וער"ן - עזרה ראשונה נפשית סביב השעון, שמייצרים רשת בטחון חברתית ונפשית בזמן שבו אין כמעט רשת אחרת.
כשעמדתי שם אל מול ההרס וראיתי את הסטודנטים הצעירים עוזרים ממעמקי נפשם בחמ"ל המקומי, הבנתי: הם לא רק מסייעים - הם בונים ומחברים מחדש את הרקמה הלאומית
כשעמדתי שם אל מול ההרס וראיתי את הסטודנטים הצעירים עוזרים ממעמקי נפשם בחמ"ל המקומי, הבנתי: הם לא רק מסייעים - הם בונים ומחברים מחדש את הרקמה הלאומית, זו שנמתחה עד הקצה מאז תחילת הלחימה.
איציק לאריצילום: ראובן קופיצ'ינסקיבסופו של דבר, מה ששומר על ישראל הוא לא המרחק מהגבול אלא הקרבה בין האנשים. מה שקורה היום בצפון הוא מבחן לאומי: האם נדע לראות בו לא "קצה המדינה", אלא הלב הפועם שלה. אם נמשיך לחזק את הרשויות המקומיות, את מערכי החירום החברתיים ואת השותפויות השקטות שבין מוסדות, עמותות ותושבים, נגלה שהקו הדק של הגבול יכול להפוך לקו עבה של חוסן.
איציק לארי הוא יו"ר מפעל הפיס
