פגיעת הטיל בערד הציפה שוב את המתחים בין הציבור החילוני לחרדי בעיר, הפעם על רקע הביקורת על הסבת המקלטים בעיר לבתי כנסת.
תיעוד: מקלטים עמוסים בציוד בערד
(צילום: הרצל יוסף, אילנה קוריאל)
לפי העירייה, בערד יש כ-70 מקלטים ציבוריים. כמעט כולם נמצאים בשימוש אחר - גן ילדים, בית כנסת או מועדון. עם זאת, בעירייה טוענים כי באזור שנפגע מהטיל האיראני אין מחסור במרחבים מוגנים, ורוב התושבים יכולים להשתמש במקלטים פרטיים בבנייני המגורים.
מי צודק? מצד אחד, לא הצלחנו לאתר אף תושב שכניסה למקלט ציבורי נמנעה ממנו בשל מחסור במקום או יחס לא הולם. מצד שני, סיור במקלטים פרטיים בשכונה שנפגעה מגלה כי חלק מהם מלאים בציוד ומשמשים כמחסן, וגם אם כל הדיירים היו מבקשים להיכנס אליהם, ספק אם היה להם מקום. כשזה המצב, חשיבות המקלטים הציבוריים עולה. והעובדה הכי חשובה: לפי הערכה, רוב הפצועים באירוע פשוט לא טרחו להגיע למרחב מוגן. גם בדימונה, שאננות היא האויב מספר 1.
אלא שגם מקלטים ציבוריים ברחבי העיר שלא משמשים למטרות נוספות סובלים ככל הנראה מבעיות בטיחות, וספק אם הם יכולים להכיל את כל מי שרוצה להגיע אליהם. ביניהם, למשל, המקלט מתחת לפיצריה הפופלרית "כפרוצ'קה", שספק אם יכול להיחשב כמרחב בטוח תקני. תושבי השכונה נאלצים להצטופף בפנים, ואם יש במקום לקוחות, המצב בכלל נהיה בעייתי.
נועם פאר, בעל העסק "אדלה בשוק" שנמצא בשכונה אחרת, סיפר שגם אצלם המצב דומה. "היינו מופתעים מהטיל. לא חשבנו שזה יגיע אלינו. הייתה תחושת שאננות", שיתף. "המקלט הציבורי אצלנו הוא כזה שכשנכנסים אליו יש מטבחון ושני חדרים עם כיסאות ישיבה שנעולים. היינו צריכים להצטופף בתוכו. בהתחלה המקלט גם היה סגור עם קודן, עד שפתחו אותו".
ראש העיר יאיר מעיין טען כי בערד יש מאות מקלטים פרטיים, והרשות המקומית פועלת לפנות אותם מציוד אם מתקבלת בקשה לכך במוקד 106. ממה שאנחנו ראינו, כאמור, המצב לא מזהיר. בכל הנוגע למקלט מתחת "כפרוצ'קה" הוא הסביר כי אין מדובר במקלט תקני או מאושר, ושהתושבים מתבקשים להתמגן במקלט של בית ספר סמוך. בפיקוד העורף טענו כי לפי בדיקה שלהם כל המקלטים בעיר עומדים בתקנים.
תושבי ערד החילונים הדגישו כי הם לא מתנגדים לשימוש במקלטים, כל עוד זה לא פוגע בבטיחות. "מלבישים עלינו שאנחנו נגד חסידות גור, וזה לא נכון. אני מודאגת ומאוכזבת", אמרה ענבר חביב, תושבת העיר. "עשיתי סיבוב במקלטים וחלקם לא יכולים לאכלס את כמות האנשים בשכונה שלהם. גם אם הם מסבירי פנים, המקלטים עמוסים בשולחנות וכיסאות, פתחי החירום סגורים בריתוך, יש חלק עם קירות גבס חוצצים, עם הפרדה בין גברים לנשים. זה לא תקני ולא בטיחותי. וכשמעלים את זה בפני העירייה מציגים אותנו כאנטישמים".
בינתיים, לפני יומיים הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו לעיר בליווי מיגונית. מתנדבים שהגיעו לסייע בפינוי החורבות מהשכונה שנפגעה התרגשו. "יופי, ראש הממשלה הגיע ולפחות תהיה לנו מיגונית עד הערב", חשבו. אולם זמן קצר לאחר שראש הממשלה נסע משם, המיגונית עזבה אחריו. "זה מזעזע", הוסיפה חביב. "החיים שלו שווים יותר מחייהם של אחרים? כולנו מעפר באנו ולעפר נשוב. אנחנו מתחננים למיגונית ליד הקאנטרי, שסגור כי אין בו מרחב מוגן. חבל שנתניהו לא השאיר את המיגונית לעוד קצת זמן כדי שנוכל לשחות. לא סופרים אותנו פה".
ורוניקה, גם היא תושבת העיר, אמרה: "בתור אחת שגדלה בברית המועצות, יש לי הרגשה, ולא רק לי, של דה ז'ה וו. שלוש שנים אנחנו במלחמה, שלוש שנים אנחנו צועקות לגבי מתן מענה מותאם לאוכלוסיות ובדיקת מיגון בשכונות השונות. ולא רק שאנחנו לא מקבלות מענה, אלא מאשימים אותנו בשנאת חרדים. הדבר הכי הזוי הוא שאחרי הקרקס התקשורתי שהיה פה, אנחנו עדיין פחות או יותר באותו מצב שבו היינו לפני הפגיעה בערד".
חשוב להדגיש כי בפועל, למרות שחלק מהמקלטים שימשו כמחסנים והיו צפופים, כל מי שהגיע אליהם לא נפגע. "ערד תמיד הייתה מוגנת, ולכן לא ירדנו למקלט כשקיבלנו התרעות", הודו האחיות אבישג וליטן מדינה. "הפעם, כשהטיל היה בדרך אלינו, הייתה אזעקה. הלכנו למקלט, שנמצא קומה מתחת לדירה שלנו, ודי מהר היה בום מטורף שבחיים לא שמענו כמותו. היינו בטוחות שהלך עלינו. כל המקלט רעד. כשיצאנו החוצה הכול היה רסיסים, כל התריסים שבורים, כל הבית הרוס. אני לא יודעת מתי נוכל לחזור אליו. קשה להיות בלי בית".
