מיד כשהחלה המערכה מול איראן, קיבלה סרן (במיל') נוי, קצינת מבצעים בפיקוד העורף, צו 8. שבוע לאחר מכן, חבריה ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה החלו את הסמסטר השני של השנה השנייה. "הצלחתי להשלים בקושי את השיעורים של השבוע הראשון", היא מספרת על הניסיון לעמוד בקצב בין המשמרות בחמ"ל.
"במשמרות לילה אני מנסה לצפות בהרצאות, איפה ומתי שאני יכולה. יש לי חברים מדהימים שמכינים לי קבצים של סיכומים, אבל זה כי יש סביבי אנשים טובים, לא כי מישהו מהאחראים בא לעזור. יש כרגע פער של שבוע, אבל מי יודע לכמה זמן זה עוד ימשיך, אנחנו לא צפויים להשתחרר בקרוב".
נוי, בת 24 מחיפה, כבר הייתה בסרט הזה. לאורך המלחמה היא השלימה יותר מ-200 ימי מילואים, וכמו סטודנטים רבים אחרים ניסתה לתמרן בין המדים ללימודים. גם הפעם, שום דבר לא השתנה, והמילואימניקים נאבקים לא להישאר מאחור – לבדם. "בלימודים אין שום התייחסות לעצם העובדה שאנחנו בכלל במילואים", היא אומרת, "אנחנו שוב באותו המצב שהיינו בפעמים קודמות. לא יודעים מה המצב שלנו, שום דבר לא מוסדר, אין אלינו התייחסות. “היום, למשל, הייתי אמורה להגיש עבודה בבוקר. פנינו למרצה, לבדוק אם יש לנו הארכה, והיא אפילו לא מגיבה. זה כבר קרה בעבר, הפחד שלא נגיש בזמן ואף אחד לא יתחשב בנו".
כמו כולם, היא מתמודדת בתקופה הזאת גם עם אתגרים אישיים: "גם בן זוגי, סטודנט בעצמו, הוקפץ למילואים בעזה. אני מתמודדת עם המרחק ממנו והדאגה לשלומו. יש לנו שני כלבים, אחד מהם כלב נחייה, שאנחנו נדרשים למצוא להם פתרונות. יש לנו משפחה וחברים שתומכים, אבל יש גם אחרים כמונו שאין להם את זה. בנוסף, יש לי עסק פרטי כמורה ליוגה, שכמובן נפגע גם הוא בזמן המלחמה".
הפתרון, מבחינתה, הוא "לקבוע הנחיות אחידות עבור המילואימניקים, בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה. אני לא מבינה למה סטודנטית אחרת בטכניון, שעושה איתי מילואים, מקבלת את ההקלות שמגיעות לנו. שתינו עובדות קשה, ולומדות בתארים מאוד דורשניים. “כרגע זה לא שוויוני, ומאוד בעייתי. המועצה להשכלה גבוהה לא מנחה דבר, וכל מוסד עושה מה שרוצה. חלק באים מאוד לקראתנו וחלק פשוט לא עושים כלום. זה מתסכל ומכעיס, ומעמיד את התואר שלנו בסיכון".
"יש פה דור אבוד"
גם רס"ר (במיל') איתי, בן 25 מתל-אביב, מנסה לשלב בין שירות המילואים שלו כחובש בחטיבה 8 לבין לימודיו בסמינר הקיבוצים. לאורך המלחמה הוא השלים יותר מ-300 ימי מילואים, והוקפץ פעם נוספת בצו 8 בשבת שבה תקפה ישראל באיראן ופתחה את מבצע שאגת הארי.
"בכל יום יש שיעורים בזום. את חלקם עשיתי ממוצב ברמת הגולן, עליתי מהנייד. אבל השבוע אני חוצה את הגבול ללבנון, והלימודים ממשיכים. משם כבר לא אוכל לעלות לזום", הוא אומר, "המכללה מנסה מאוד לתמוך ולעזור, אבל תכף כולם יחזרו מהזום ללימודים פרונטליים, ואנחנו המילואימניקים לא נוכל לחזור".
"אני אקבל את התואר, בזמן המיועד או אחרי הארכה כלשהי”, הוא מוסיף, “אבל אני הולך ללימודים כדי ללמוד, כדי להיות המורה הכי טוב שאני יכול. כל ההקלות, שמורידות לנו משימות כאלו ואחרות, יובילו לתוצאות אקדמיות בינוניות ולאנשי אקדמיה בינוניים. מטריפה אותי הזווית הזו. מנסים לכופף את החוקים, הקלה פה והקלה שם, אבל איפה הידע שאני אמור לרכוש? “אנחנו הולכים ללמוד כדי להיות הכי טובים בתחומנו, והקלה כזו או אחרת אמנם תסייע לקבל את התואר בקצה, אבל תוציא אותנו פשוט בינוניים. יש פה דור אבוד".
את האצבע המאשימה מפנה איתי לממשלת ישראל: "ההנהגה שלנו לוקחת את ימי המילואים שלנו כמובנים מאליהם. אין לי תלונות למכללה, אלא לממשלה, שלא מגייסת מספיק חיילים”. “הם הודיעו שגונזים את חוק ההשתמטות”, הוא אומר, “איפה זה בדיוק בא לידי ביטוי? עצרתם את החקיקה, צווים התחלתם לשלוח? מעצרים התחלתם לבצע? לי ידעתם לשלוח צו, ואם אני לא אתייצב, תדעו גם לאכוף את החוק ולעצור אותי. איפה הגיוס של חיילים נוספים?".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.03.26
