הצדקה.
באישור הצנזורה. מכירים את הצירוף הזה? הוא מככב בכל תיעוד זניח של ירוט טיל בליסטי, בכל מהדורה. יש עיתונאים שלא פותחים מקרר ולוקחים פרילי ליד, בלי להרגיע את הצופים שזה באישור הצנזורה. זה כמעט תמיד מגיע עם טון תואם. אחראי. סמכותי.
לכאורה אין הכרח לנפנף בכך שהצנזורה אישרה. לא נפנפו בזה בעבר. כלומר להיפך: עיתונות נוהגת להתגאות בחופש שלה. לא בזה שקיבלה אישורים.
אבל האינסטינקט בעת המוזרה הזו הוא להתנצל. ולנסות להצדיק. המון להצדיק. בכל שניים מתוך שלושה דיווחים להצדיק. גם בנושאים שקשורים רק בעקיפין לביטחון, ועיקרם ביקורת בשעת מלחמה.
ובסוף, אם קיימת אובססיה להצדיק, כנראה שיש סיבה.
סימפטום.
זה לא קורה ברגע, ה"באישור הצנזורה" הזה. צמד המילים הללו הם סימפטום לתהליך עומק. בכל זאת, דבר או שניים אירעו בשנים האחרונות לחופש הביטוי שלנו. תהליכים סביבנו כרסמו בו.
למשל אווירת הפחד הקולקטיבית. טבעי לפחד בשעת מלחמה, ברור. רק שלפנינו מלחמה אחרי שני עשורי פרומויים של הפחדה. ופרומויים של דה-לגיטימציה לתקשורת ולתפקידה. והתוצאה היא: למה הם מפרסמים, ולמה עכשיו, וזה לא הזמן, והאויב מאזין.
ויש את השורש ב.ג.ד, ששולט בשיח הפוליטי ובכלל. כולם בוגדים בפוטנציה, כולם גיס חמישי, כולם חותרים. החותמת, "באישור הצנזורה", נדרשת כדי להוכיח שאתה לא גיס. אתה אזרח נאמן שעובד לפי הכללים.
ויש את עניין המוראל הלאומי. במלחמת יום הכיפורים התקשורת לא מיהרה לספר על מצבה הנורא של המדינה מטעמי מוראל. אחר כך היא נדרשה לחשבון נפש. והינה היום המוראל, או בשם הקוד חוסן העורף, הוא שוב אוצר מדינה שיש להגן עליו. אתה לא רוצה לצאת מוריד חלילה. מוחאי הכפיים בערוץ 14 עלולים לסמן אותך כמחליש. כאויב עם כלביא וכארי.
ויש כמובן את ראש הממשלה שלנו. ביקורת, כל ביקורת, וספק, כל ספק, יתפסו כעניין אישי נגדו. כטרדה למנהיג שעכשיו משנה את פני המזרח התיכון. ועושה דברים נשגבים. גלגלי ההיסטוריה מסתובבים להם ברקע. ועדיף שלא נתקע מקלות. או סתם שאלות.
נדרש.
כשנתניהו אומר בנאום מוקלט לאומה, "שואלים אותי כמה זמן זה ייקח, ואני אומר ייקח ככל הנדרש" - הוא לא רק מתחמק מלספק את התשובה היחידה הנכונה (שהיא: זה ייקח כמה שטראמפ יגיד), הוא מזלזל בנו.
מה זה ייקח ככל הנדרש? אתה לא לבד, ראש הממשלה. יש פה עם שלם. עם שחווה דבר או שניים. ושמע הבטחה או שתיים. ונרתם. ומקריב. עם שהוא בוגר מלחמת "ייקח ככל הנדרש" בעזה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןככה שחייבים לשאול. ולהקשות. ולדרוש לדעת מה הקריטריונים לסיום המלחמה. ומה מידת התלות בטראמפ. לנדנד בלי להתנצל. ובלי לנסות להצדיק. ככה זה עובד בדמוקרטיות. בגלל זה דמוקרטיות יותר מנצחות במלחמות. אצל האויב שמכבה את האינטרנט לנתיניו זה עובד אחרת. אפשר להפסיד ולא לגלות.
חותמת.
הטקסט הזה, פלוס העניינים על נתניהו, ייקח ככל הנדרש וזה, נכתב באישור הצנזורה.
אחחח איזה מטהר לכתוב את זה. אתה לא בוגד, ולא מוריד, ולא תוקע מקלות בגלגלי ה-F35 של ההיסטוריה.
באישור הצנזורה. באישור. הצ-נ-ז-ו-ר-ה. איזו תחושה נעימה, משחררת. כזאת שמאפשרת. ששמה חותמת.
