הם היו יחד בחייהם – ובמותו. דיה של פושקו – ופושקו של דיה. סיפור אהבה ישראלי עד כאב שנולד לפני 40 שנה בגרעין הנח"ל שעלה למשגב עם. בבית קטן על ההר הם גידלו שלוש בנות, וגם אחרי גירושיהם המשיכו לתפקד כחברים הכי טובים בעולם, "אבל בשני בתים, במרחק של שתי דקות הליכה. במלחמה באיראן יצא לנו להתראות גם בלילות, במיגונית שמול הבית שלי. בבתים שלנו אין ממ"ד. פושקו ואני היינו זוג שנפרד ולא היה מסוגל לחיות בנפרד. הנשמות שלנו היו כמו שני מגנטים שחייבים להיות מחוברים".
החיבור העז הזה נגדע בבוקר יום ראשון השבוע, כשדיה ופושקו חזרו מסוף שבוע בפרדס חנה אצל ספיר, בתם האמצעית, שימים ספורים קודם לכן הביאה לעולם את נכדם השני. "רציתי לחזור במוצאי שבת", מספרת דיה לב (לשעבר מושקוביץ). "הייתה לי תחושה של 'יאללה, מיצינו'. אבל פושקו סירב בתוקף לנהוג בחושך, כאילו שבלילה יש יותר סיכויים לבלגן, וגם הבנות קפצו עליי: 'אמא, את לא אחראית', אז ויתרתי. מאז אני לא מפסיקה לשאול את עצמי למה לא הייתי יותר נחושה".
הלוייתו של פושקו
(צילום: אביהו שפירא, באדיבות המועצה האזורית הגליל העליון)
6 צפייה בגלריה
מימין: דקל, ספיר, דיה ואגת. "זה אובדן גדול לא רק למשפחתנו אלא לצפון כולו. מי ימשיך באבוקדו?"
(צילום: דנה קופל)
ביום ראשון הם קמו "בחמש וחצי, כמו שאנחנו רגילים" והגיעו לקיבוץ שעל גבול לבנון לפני שבע בבוקר. אחרי שעצרו במאפייה, פושקו חנה בכיכר שמול ביתה ושניהם יצאו לפרוק את המצרכים. "פושקו עלה לפניי, הכניס את המצרכים למטבח וכשעליתי לבית ראיתי אותו עומד על המרפסת ומצלם לבנות שלנו את הנוף הפסטורלי. פושקו, שבמקביל לעבודתו כמנהל גידולי האבוקדו היה חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, לא השלה את עצמו לרגע".
באיזה מובן?
"הוא ידע שאנחנו חיים ברולטה רוסית, כמעט בכל ראיון הוא אמר שבכל רגע עלול ליפול עליו טיל או כטב"ם, ובכל מבצע הוא קיווה שהפעם צה"ל ילך עד הסוף, העיקר שהוא יוכל לשבת עם שני נכדיו במרפסת, בתחושת ביטחון. דווקא מפני שהמצב הביטחוני של משגב עם עמד בראש דאגותיו, פושקו ידע להעריך את הרגעים הנדירים של השקט, מול הנוף המהמם. הוא שלח את הסרטון לבנות ובסופו שומעים בום חזק נורא, אבל מיד אחרי זה שומעים את פושקו אומר 'הכל בסדר'. מאוחר יותר, כשהתחילו לדלוף השמועות על ההרוג ממשגב עם, הבנות היו בטוחות שגם מהאירוע הזה הוא יצא בשלום".
בבום הראשון, היא משחזרת, פושקו עוד עמד במרפסת. "הרבצתי צעקה, 'פושקו, זוז!' והוא, בביטחון מוחלט, אמר לי: 'זה שלנו'. לרגע התבלבלתי. הרי אנחנו יודעים מה זה יציאה ומה זה נפילה. אני אומרת 'נפילה' ופושקו אומר 'יציאה'. בדיעבד התברר ששנינו צדקנו. פושקו, שעמד במרפסת, שמע את התנועה שבאה מלמטה. אני, שעמדתי קצת יותר למעלה, עניין של כמה מטרים, שמעתי את התוצאה".
אחרי שפרקה את המצרכים החליטה דיה לקפוץ למקום הנפילה, הסמוך לביתה. "זה היה עניין של כמה שניות, הייתי חייבת לראות מה קרה, ובזכות ה'כמה שניות' האלה נשארתי בחיים".
מה קרה?
"פושקו חיכה לי במכונית וקרא לאחד מהחבר'ה של כיתת הכוננות, שהגיעו לשם: 'בוא תראה איזה סרטון צילמתי'. בשניות האלה, כשהלכתי למקום הנפילה, היו עוד שני בומים. נעצרתי, סובבתי את הראש וראיתי שהמכונית של פושקו צבועה באיזה גוון אחר. כאילו שלפני דקה היא הייתה לבן מבריק ופתאום היא הפכה ללבן-מט. זה לא הסתדר לי בעיניים, חשבתי שמרוב לחץ השתבשה לי הראייה, אבל אז קלטתי שמהמנוע של המכונית, מקדימה, כבר עולה אש.
"באינסטינקט שלי רצתי לרכב, פתחתי את הדלת ואל תשאלי באיזה מצב ראיתי את פושקו", היא מצטמררת. "אלה היו השניות האחרונות של חייו. מראה מחריד שאני לא יודעת איך ומתי אצליח למחות אותו מהזיכרון שלי. אני חייבת להדחיק אותו. לא מגיע לפושקו שאזכור אותו מהנשימה האחרונה.
"צרחתי 'פושקו, פושקו'. הוא לא ענה ובאותה השנייה שניים מכיתת הכוננות משכו אותי לאחור. ניסיתי להתנגד, אבל הם ממש גררו אותי מהרכב ולא הרשו לי להסתכל לאחור ודחפו אותי למיגונית. דווקא שם, במיגונית הסגורה והבטוחה, התקפלתי, קרסתי, צעקתי את נשמתי. הבחור מכיתת הכוננות חיבק אותי ואמר לי: 'דיה, אני פה, אני לא עוזב אותך', הוא גם הסביר לי שהרעש הנוראי נובע מאיזושהי פצצת מים שמוטלת על המכונית כדי לכבות אותה. היא בערה כולה ובדיעבד הבנתי שגם הכדורים שהיו באקדח של פושקו התחילו להתפוצץ.
"אחרי חמש שניות נכנסו שני הגברים מכיתת הכוננות שהיו בחוץ, אלה שפושקו דיבר איתם לפני שחטף. התחלתי לצרוח עליהם, 'למה אתם נכנסים למיגונית? תלכו לפושקו, תצילו אותו!' ואחד מהם עשה את התנועה הזאת", היא סופקת כפיים בהבעה של חוסר אונים. "ככה הבנתי שאין פושקו, נגמר. רק עכשיו, כשראיתי את סרטון הלהבות, הבנתי שזה באמת היה עניין של שניות. כשאני שכבתי במיגונית, מקופלת, וצרחתי, פושקו נשרף במכונית. הוא לא סבל, ובזה אני מתנחמת".
השיר של תוכידס
עופר מושקוביץ (60), שכינוי החיבה פושקו הפך לשמו הרשמי, נהרג מפגיעה ישירה של פגז ארטילריה צה"לי כשישב במכוניתו בכיכר שמול ביתה וחיכה לה כדי להמשיך במסלול הרגיל – להוריד אותה בכלבו של משגב עם, שאותו היא מנהלת יותר משלושה עשורים, ולהמשיך למטע.
"זה לא סתם שנשארת בחיים", אומר לדיה אחד מחברי גרעין הנח"ל, שהגיע לניחום אבלים. "אלוהים אהב אותך". "אני אומרת שהסקרנות הצילה אותי", היא מחבקת את חבריה הוותיקים, וכשהם מעלים זיכרונות משותפים, שגורפים צחוקים, גם דיה נסחפת. תמונות מהעבר מסייעות לה להדחיק מעיניה את התמונה האחרונה של פושקו שלה.
למחרת האסון, ביום שני, הובא פושקו למנוחה זמנית בבית הקברות בעמיעד. תחקיר בראשות מפקד פיקוד הצפון, אלוף רפי מילוא, ומפקדים בכירים נוספים, העלה כי מושקוביץ נהרג מירי ארטילרי שצה"ל ביצע במטרה לסייע לכוחות הפועלים בדרום לבנון. נמצא כי הירי בוצע בזווית שגויה ולא על פי הנהלים הנדרשים. כתוצאה מכך פגעו חמישה פגזים ברכס משגב עם במקום לפגוע במטרות אויב.
מה עשה לך התחקיר הזה?
"האמת? כלום. מה זה משנה לי ממה הוא נהרג? פושקו איננו".
העובדה שזו אש כוחותינו, לא הופכת את זה למכאיב יותר?
"זה כואב בכל מקרה, בשבילי אין דבר יותר כואב מזה שפושקו איננו. אני מודה שמדי פעם חולף לי בראש 'איזה פספוס, זה אפילו לא חיזבאללה, זה שלנו'. אבל אני לא יכולה לכעוס על אף אחד".
למה?
"ברור שהיה מחדל רציני של הצבא, ואני מקווה שיפיקו את כל הלקחים כדי שזה לא יחזור על עצמו, אבל על מי אני אכעס? על איזה חייל שלא ישן בלילות ומת מעייפות? מה יעזור לי אם אכעס עליו? זה ישנה את המציאות?".
רוני מושקוביץ (63), אחיו הגדול של פושקו, ומי שנשא בעבר בתואר פושקו הראשון, נשמע אחרת. הוא פנסיונר שחזר לתל-אביב אחרי 15 שנה בלונדון. "מיד אחרי הלוויה באו אלינו מהצבא ואמרו שיציגו לנו את התחקיר בצורה מסודרת", הוא מספר. "אמרתי להם: 'אני רוצה לדעת האם המחדל נבע מרשלנות או שזה משהו אחר'. תשובתם הייתה: 'זו הייתה טעות מקצועית'. לקחתי נשימה ואמרתי להם: 'אם ככה, אז פושקו לא היה כועס על הצבא ולא היה רוצה שאני אכעס על הצבא ולכן כולנו לא כועסים על הצבא ולא נחפש אשמים'. ביקשתי מהם שימשיכו לעשות את העבודה שלהם, שבלעדיה באמת אין לנו חיים".
לפני שנפרדו, מושקוביץ הבכור שאל את נציגי הצבא מיהם החיילים שאחראים לירי. "נאמר לי שמדובר בקצין וקצינה מסוללת התותחנים. אמרתי להם שבהמשך נרצה לפגוש אותם ובינתיים אני שולח להם חיבוק מפני שגם הם קורבנות האירוע".
איך?
"אין לנו שום בעיה איתם, הבעיה שלנו היא מול המנהיגים שגם בעיצומה של מלחמה מתנהגים כמו בקמפיין בחירות ומוכרים לנו הבטחות של ניצחון מוחלט. המציאות שלנו מלאה ניואנסים ומורכבויות, ואם המנהיגות לא מסוגלת לדבר איתנו במונחים של המורכבויות, אז שיעבירו את זכות הדיבור למישהו אחר".
עד כאן נאום "פושקו הראשון". רוני מושקוביץ הוא בין הבודדים שיכול להסביר את מקור השם.
"הספר הכי פופולרי בילדותי היה 'תוכידס'. את זוכרת את השיר על השכנה שלו?"
בבת אחת הוא מעיר בי נשכחות. התוכי המדבר שכיכב בסדרת "תוכידס" (מאת עידו סתר, שם העט של הסופר יחזקאל לופבן) היה גם חלק מנוף ילדותי. שנינו מתחילים לדקלם, פה אחד, את "פשקוביצי, פשקוביצי/ די, תפסיקי, אל תשוויצי/ כל היום את על המרפסת/ תחתונים את מכבסת..."
מה הקשר בין פשקוביצי לפושקו?
"בכיתה א', בקריית-ביאליק, היו ילדים שהקניטו אותי בעניין שם המשפחה שלי", מספר הבכור. "אנחנו כותבים מושקוביץ, יש שכותבים מוסקוביץ, ובהשפעת תוכידס, מושקו-מוסקו הפך לפושקו. זה התחיל מניסיון לעקוץ אותי והפך לכינוי חיבה שהתקבע למרות שלא אהבתי אותו בכלל. כשעופר נולד, כולם אמרו: 'יש פושקו הגדול ופושקו הקטן'. עופר אימץ את הכינוי ונשא אותו בגאון ואני שמחתי שמישהו לקח ממני את הפושקו הזה. על פי ההיגיון המשפחתי, כשנולד אייל, האח השלישי, הוא היה אמור להפוך ל'פושקו הקטן', ועופר היה אמור להיות 'פושקו הבינוני', אבל עופר התנגד לסידור הזה".
"אף פעם לא שמעתי מישהו שקרא לו בשמו האמיתי", מספרת דיה, שהכירה אותו כשהייתה בת 18, בגרעין למשגב עם. "אני באתי מ'מכבי' נס-ציונה, פושקו בא מ'מחנות העולים' בקריית-ביאליק. כשהגעתי לשלב הראשון, פושקו, שנתיים וקצת מעליי, כבר היה לקראת הסוף, אבל הייתה לנו חצי שנה משותפת והחיבור בינינו היה מיידי. אחרי השחרור הוא נשאר בקיבוץ וכשהגעגועים גברו עליי באתי לשם".
רק פעם אחת, בראשית היכרותם, שאלה אותו מה עומד מאחורי שמו. "ופושקו, כמו פושקו, עשה צחוק מכל שאלה. הוא אמר: 'מישהו שואל את סטינג מה השם האמיתי שלו ולמה הוא בחר דווקא בכינוי הזה? אז למה שואלים אותי?'. ככל שההיכרות שלנו העמיקה הרגשתי שאין אף שם שיכול להתאים לאופי שלו יותר מפושקו.
"מעבר להיותו איש גדול עם קול גדול, שהיה מכור לאבוקדו ובניגוד אלינו אכל אותו בלי לימון, הוא באמת היה איש נדיר. הוא היה מאלה שרואים את המנקה של השירותים ואומר לה תודה רבה ויום טוב. מחוות של תשומת לב ואהבת האדם שהוא העביר אליי ולשלוש הבנות".
עכשיו דיה מרגישה שדמותו של פושקו נוכחת גם בסוכות האבלים שהוקמו במושב ביצרון שליד גדרה, בביתה של שנהב לב-חממי, אחותה הגדולה. "לעובדה שפושקו ודיה נפרדו לא הייתה שום משמעות במשפחה. הוא היה ונשאר הדוד הגדול שמפעיל את כל האחיינים ומשתולל ועושה בלגן ומצחיק את כולם", מספרת שנהב.
מישהו מהחברים מציג לראווה צילום נדיר של פושקו, ביד אחת אוחז אבוקדו ובידו השנייה מנופף בלימון. פרצי הצחוק ערבים לאוזניה של דיה. "ככה אני רוצה שיזכרו את פושקו", היא נועלת את הלסת ומתעשתת, "בצחוק גדול. כבר לפני חמש שנים הוא תיאר לנו את הלוויה שהוא מאחל לעצמו. הוא ביקש שנפריח לשמיים בלונים לבנים ואמר לבנות איזה שיר הוא רוצה שכולם ישירו כשיורידו אותו לבור".
ומה הוא אמר לך?
"שאחרי השלושים, כשתהיה מצבה, הוא רוצה שיתקינו בה כפתור, כמו במוזיאון, כדי שמי שילחץ עליו ישמע הסבר על מי היה פושקו וכמה הוא אהב את האדמה הזאת וישיר את השירים שאהב. פוליקר, דני סנדרסון, כאלה. ארץ ישראל היפה. לא אהבתי את הדיבורים האלה על המוות, אבל ברור שנעשה הכל כדי לקיים את מבוקשו, אחרי שהמלחמה הארורה הזאת תיגמר ונוכל לקבור אותו במשגב עם".
דיה עדיין רשומה בסידור העבודה כמנהלת המיתולוגית של הכלבו, ונכון לעכשיו לא מתייצבת במקום עבודתה בגלל האבל על בעלה לשעבר. וכרגע היא לא רואה את עצמה חוזרת לשם. "די, עייפתי. בכל 40 שנות חיי במשגב עם, בבית נטול ממ"ד, נשארתי עם שתי הרגליים על האדמה. גם כשפחדתי ורעדתי וצרחתי, מעולם לא הגעתי למצב קיצוני של איבוד שליטה.
"רוב הזמן אפילו לא הרגשתי שאנחנו חיים תחת איום, מפני שהסכנה הפכה לחלק מאורח החיים במשגב עם. בערב את מתיישבת מול הטלוויזיה ומעלה את הווליום למקסימום כדי לעמעם קצת את הבומים שמהדהדים ללא הפסקה. אף פעם לא עבר לי בראש לעבור למקום יותר רגוע. תמיד אמרתי שמשגב עם היא הבית שלי והעבודה שלי והמקום שלי בעולם".
הגירושים, לפני כמעט 20 שנה, היו ביוזמתה, "אבל נשארנו ממש חברים. הכל אנחנו עושים ביחד, טיולים בארץ וטיסות לחו"ל עם ובלי המשפחה, ארוחות שישי ושבת. ונסיעות משותפות לבקר את הבנות. מבחינת האחיינים, הילדים והנכדים של אחותי, נשארנו זוג. אף אחד לא קורא לנו 'גרושים'. מעולם לא קראתי לו 'האקס שלי'. זה נשמע מעליב, ולמה שאעליב את החבר הכי טוב שלי?"
גם אחרי הגירושים לא שקלת לצאת מהקיבוץ ולפתוח דף חדש?
"לא. אבל אחר כך הילדות גדלו ועזבו את הקיבוץ. דקל (31) התבייתה במושב ניר צבי. ספיר (30) חיפשה את עצמה במזרח עד שהתחתנה והתמקמה בפרדס חנה, ואגת (28), הקטנה שלנו, מחפשת יחידת דיור. לא בצפון, במרכז. עכשיו, בלי פושקו, כבר לא בא לי להיות המגן האנושי של המדינה".
ועכשיו תעזבי?
"משגב עם היה הבית שלי עד לפני כמה ימים ואני לא יודעת מה יהיה עכשיו. אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת, פיזית ונפשית, לשמוע עוד בום אחד. כל אבני היסוד שלי התערערו ברגע שהבחור מכיתת הכוננות עשה לי את התנועה הזאת של 'אין פושקו, הלך'. המוות של פושקו הוא אובדן גדול לא רק למשפחתנו; זה אובדן גדול לצפון כולו. אין לי מושג מי ימשיך באבוקדו, אין לי מושג מה קורה בעבודה שלי בכלבו".
הוותק הממושך שצברה במשגב עם לא הכין אותה למראה המכונית שעולה בלהבות. אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שחוותה פחד. "אל תראי אותי גיבורה", היא מחייכת, "רק בשבוע שעבר היו שני בומים שהדביקו אותי לארון וצרחתי: 'מה קורה פה?' ואחרי שנייה, כשפושקו התקשר, אמרתי לו, 'אלוהים ישמור, לא נשמתי' והוא עידכן אותי שכל הקיבוץ לא נשם כי זה היה ממש קרוב, אבל רוב הזמן תיפקדתי בסדר. מה, בכל בום אני אסגור את הכלבו וארוץ למיגונית?"
כן!
"לא, מאז שהתחילה המלחמה מול איראן היו רק פעמיים-שלוש שסגרתי את הכלבו, ברוב האזעקות נשארתי שם. בבית נכנסתי לחדר פנימי שהוא לא ממ"ד. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהבטיחו לצייד את כל הבתים בממ"דים תקניים. אמרו. לא קרה. כיוון שישבתי לצידו של פושקו בכל הנסיעות שמעתי כמה טלפונים הוא קיבל בשעה.
"הוא היה הראשון שדיווח על כל נפילה, הוא היה הראשון שהרגיע ועודד. כשהתחילו לדלוף שמועות על הרוג במשגב עם, כל המדינה צילצלה לפושקו לשאול מה קרה. אבל הסלולרי שלו נשרף במכונית, יחד איתו. גם שלי נשרף, כי השארתי אותו ברכב. אמרתי, איך אודיע לבנות? פחדתי שהידיעה על מותו תעלה בתקשורת לפני שאני מדברת איתן. פינו אותנו, את פושקו ואותי, לבית החולים בצפת ושם באו אליי מהמשטרה ואמרו שצריך לבצע נתיחה. הרגשתי שאני מתפוצצת. מה יש לנתח? הבן אדם נשרף. אמרו 'צריך זיהוי'. מה יש לזהות? אני האחרונה שראיתי אותו ואת הלהבות שמטפסות לעברו. הסבירו לי שהחוק מחייב לציין את סיבת המוות. צעקתי, 'תכתבו מה שבא לכם, סיבת המוות היא רקטה ושריפה'. אחד השוטרים הלך להתייעץ וחזר אליי מבויש: 'אם לא תחתמי שאת מסכימה לנתיחה יפתחו בהליך משפטי והגופה סתם תשכב במקרר במקום שתקברו אותו מחר'. זה היה המסר".
איך הגבת?
"בזעם ובכאב. מה זה השטויות האלה? שחררו אותי, זה לא מספיק שאני עומדת להודיע לבנותיי שאבא שלהן נהרג? למה להעמיס עליי עוד קשיים? אני לא יודעת מאיפה אזרתי את הכוח לאסוף את עצמי, אבל זה מה שעשיתי. ביקשתי טלפון וצילצלתי לאחותי שנהב, הודעתי לה ושלחתי אותה אל דקל, הבכורה שלי, ששהתה אצל חברה שלה ברמת-גן. עם מכתב השחרור ביד נסעתי לפרדס חנה, לספיר, שגם אגת הייתה אצלה. דקה אחרי שנכנסתי שמענו דפיקה בדלת. שתי עובדות סוציאליות. אני פוחדת לחשוב על מה שעלול היה לקרות אילו הבנות שלי היו שומעות על מות אביהן מאנשים זרים, כשהן לבד, בלעדיי, מפני שאני מתעכבת בגלל בירוקרטיה".
מי הבא בתור ומי בתור הבא
עכשיו, בחצר ביתה של שנהב, דיה מושיטה את זרועותיה לעבר אדר, נכדה הבכור, בן שנתיים וחצי, שמתכרבל בחיקה. "אתה השמש שלי", היא בוחשת בתלתליו. לחברותיה מהגרעין היא מספרת שהעובדת הסוציאלית המליצה לומר לו את האמת – "אבל מה הוא מבין בגיל הזה? אני פוחדת מהרגע שאדר יתחיל לשאול איפה סבא ולמה רק הוא לא בא".
אווירה משפחתית ורכה אופפת את סוכות האבלים שמתמלאות ומתרוקנות בתחלופה גבוהה. מסביב לשולחנות העמוסים בכל טוב, בשלוש שעות תמימות ללא אף התרעה ו/או אזעקה, קל מאוד להיסחף ולחשוב שכל האורחים – חוץ מסבא פושקו – הגיעו למסיבה. "תשמעי קטע הזוי", שנהב דומעת, "בלילה, לפני השינה, כשאני סופרת את המזרנים שאני פורשת במקומות שונים ברחבי הבית, לפי הרשימה המשפחתית העדכנית, אני סופרת גם את המזרן של פושקו. מבחינתי, הוא עדיין כאן".
גם דיה מרשה לעצמה לפתוח את ברז הדמעות. "אני מתאמצת להחזיק את עצמי בשביל הבנות, אבל הן קולטות אותי. אני לא רוצה לשדר להן שאסור לבכות, אבל חזקה – אני לא", היא מחבקת את אחותה והן בוכות זו על כתפיה של זו.
"אני בתו הקטנה של פושקו", מחייכת אלי אגת ("שם של אבן חן, זאת השאלה הראשונה שמציגים לי"), שעדיין מחוברת למשגב עם. "שם גדלתי, שם חונכתי לערכים של הצפון ועזבתי רק לפני ארבע שנים, בגיל 24, כי רציתי לראות עולם. וראיתי הרבה. עכשיו אני גרה בניר צבי עם דקל, אחותי הגדולה, אבל בחודש האחרון היו לי הרבה מחשבות על לחזור לקיבוץ. לצערי זה כבר לא יקרה. הטראומה גדולה מדי. כנראה שלמשגב עם לעולם לא אחזור. ואני אומרת את זה בתור מי שמיום חייה הראשון על פני האדמה גדלה עם בומים מעל הראש. אבל גם אם לא אחזור לחיות במשגב עם, היא תמיד תהיה בשבילי הבית".
ספרי לי על הקשר עם אבא.
"הייתי הבייבי של המשפחה ואבא היה הבן אדם שהצליח להצחיק אותי בכל מצב. הוא גם גרם לי לבכות במבט. לא משנה באיזה מצב רוח הייתי לפני שראיתי אותו, ברגע שנפגשנו הייתי מתפרקת וצוחקת והחיבוק שלו היה הדבר הכי מרפא בעולם. אהבנו לצחוק ביחד. אבא היה הבן אדם הכי טוב שהכרתי, אחד לדור. הוא רצה שנצחק ונשמח והיו לו הוראות מאוד ברורות לגבי הלוויה שלו.
"היה שיר אחד, ספציפי, שהוא ביקש, ושכחתי את שמו. כנראה שהצלחתי להדחיק את שם השיר מפני שלא סבלתי את הדיבורים שלו על מוות. סתמתי את האוזניים וצעקתי עליו: 'אבא, בבקשה, אני לא רוצה לשמוע'. אמרתי לו 'אבא, אתה הכי חזק בעולם, אתה גדול, מי יכול עליך? מי יפיל אותך?' כאילו שמבחינתי זה לא יקרה לעולם".
רק אחרי שספדה לאביה הכה בה הזיכרון. "איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר, "שאבא העריץ אותו מאוד-מאוד". והיא מדקלמת את הטקסט של פוליקר ויהודה גלעד: "ואלה הם חיינו בזמן האחרון/ יכול להיות יותר טוב/ יכול לבוא אסון/ ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה/ מי הבא בתור ומי בתור הבא". לדבריה, "זה היה השיר של אבא וזה מה שכולנו נשיר לו בלוויה. נמשיך להנציח אותו ולמרות העצב הבלתי נתפס נמשיך להיות משפחה שמחה כי זה מה שאבא רצה".
מהצד השני מתקרבת אליי צעירה מתולתלת. "אני בתו הבכורה של פושקו", מזדהה דקל מושקוביץ, "וחשוב לציין את זה מפני שלא ירדתי מהידיים של אבא ולא היה משהו שלא קיבלתי, צעצועים, ממתקים, שטויות. אחרי שנאלצתי לרדת מהידיים של אבא פיתחנו לנו הומור זוגי. אנחנו הצמד שמפעיל את כל בני המשפחה. ולצד הצחוקים היה עומק. מי שאני, כולי, זה בזכותו. הוא לימד אותי לחייך, לשמוח, ליהנות מאוכל טעים ולאהוב כל אדם. זכיתי באבא הכי טוב בעולם".
אביה היה הפרטנר הקבוע שלה להופעות. "הלכנו יחד לפוליקר, דני סנדרסון וכוורת, לא מזמן היינו יחד ב'כבש השישה עשר', גם לגידי גוב הלכנו וגם לדני רובס. הייתה לו אוזן טובה והוא לא נרתע מהופעה של מישהו שהוא עוד לא מכיר. 'להפך, בואי ננסה, מה יש לנו להפסיד?' כיף גדול".
עד 7 באוקטובר גם היא, כמו אגת, השתעשעה במחשבות על שיבה למשגב עם. "גרתי כמה שנים בראשון, לצד השושלת המשפחתית של אמא, וכשמיציתי את הרעש חיפשתי מקום שקט, כמו בבית. רציתי לחזור, באמת שרציתי, או למשגב עם או למקום אחר בגליל העליון. למרות הבומים והנפילות. ולמרות שתמיד הייתי הפחדנית הכי גדולה במשפחה ובכיתה ואיפה לא. נכון, הבומים מפחידים, וזה בסדר לפחוד, אבל כשהבום נגמר חוזרים לחיות כרגיל. זאת הדרך היחידה לשרוד".
ספיר, אמא טרייה, יורדת מהקומה השנייה של הבית. "אבא היה בשבילי עוגן, ביטחון, אהבה", היא אומרת. "זה הכי לא הגיוני לשאוב חלב לתינוק הרך כשאת יושבת שבעה על אבא שלך, אבל נקלעתי לסיטואציה הזאת ואני מנסה לזרום איתה. כמו שאבא שלי רצה".
