זה לא רציונלי להירטב בגשם ולשקוע בבוץ בגיל 45 עם חמישה ילדים בבית, זה לא רציונלי להפקיר את העסק שבנית במשך שנים, וזה הכי לא רציונלי להיכנס אל תוך האש, להסתער, בידיעה שיש סיכוי לא מבוטל שלא תחזור.
נתניהו עונה לשאלת Ynet על חוק הגיוס
(צילום: לע"מ)
זה לא רציונלי לאבד שתי רגליים ואפילו לא יד אחת. אפס רציונל. יש בזה רק ציונות, ערכים יהודיים, וסולידריות ישראלית. ומעשה הנבלה שממשלת ישראל הנוכחית עושה בחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים, הוא ניצול אנטי ציוני של המסירות שלנו.
העניין הוא, והפוליטקאים הציניים יודעים את זה היטב, שאנחנו לא נישבר לעולם, הדבר היחיד שיכול לקרות הוא קריסה אישית, של אחד ועוד אחד ועוד אחד. המגזר המשרת הרי ימשיך לנצח להיות מנוצל, במודע, עד שיקרוס. כי זאת המהות שלו, כי אלו ערכי הליבה שלנו. זה הרי מה שגורם לנו לזרוק את עצמנו אל מרכז הזירה.
ומי שמוביל את הניצול הוא בנימין נתניהו שלא איכפת לו מהמחיר שמשלם המחנה שסוחב את המדינה על גבו. נתניהו יודע שהמגזר המשרת נאמן בלי גבול לארצו ולעמו, שלעולם לא יפקיר את העמדה, והוא מנצל את זה כדי לתחזק את הקואליציה שלו.
ושלשום בקבינט, כשהרמטכ"ל אייל זמיר אומר שהוא מרים עשרה דגלים אדומים, שצה"ל עומד לקרוס לתוך עצמו, מה שעושים אוהדיו העיוורים של נתניהו זה כמובן לחסל את השליח. כי במנגנון הניצול של הממשלה הנוכחית, התגובה האוטומטית היא להאשים את מי שכן משרת, את מי שמסכן את החיים שמוסר את הנפש, אבל מעז לומר את האמת.
מאשימים אותנו בהחלשה, ברפיסות, בשמאלנות. אפילו יו"ר ועדת חוץ וביטחון בועז ביסמוט אמר אתמול שהרמטכ"ל זמיר פוגע במאמץ המלחמתי, מחליש את החוסן הלאומי, ומספק תחמושת לאויב.
הוא רק אומר את האמת
אבל מי שהרים את הדגל הוא אותו רמטכ"ל שמוביל אותנו ברגעים אלה במלחמה שנייה מול איראן. אייל זמיר שאתם מיניתם, שהחזרתם אותו מהאזרחות, באמצע מלחמה, כדי שיהיה לנו סוס דוהר. והוא רק אומר את האמת, הוא צועק את מה שיודע כל מי שנמנה על המחנה המשרת.
לא, אנחנו לא חלשים, אנחנו לא רוצים לעצור, לא רוצים לבלום את התנופה ההיסטורית ואולי החד פעמית שאנחנו מצויים בה. אנחנו כן מצפים למנהיגות ולאומץ. כן אני מדבר אליך בנימין נתניהו, אליכם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר
אנחנו נמצאים במלחמה הכי מוצדקת אי פעם. מה שנפתח בטבח הגדול בתולדות ישראל, והפך למלחמת אין ברירה רב זירתית, שבה אנחנו מתקנים את מחדלי הדרג המדיני והצבאי של שלושה עשורים לפחות.
לא, אנחנו לא חלשים, אנחנו לא רוצים לעצור, לא רוצים לבלום את התנופה ההיסטורית ואולי החד פעמית שאנחנו מצויים בה. אנחנו כן מצפים למנהיגות ולאומץ. כן אני מדבר אליך בנימין נתניהו, אליכם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
אנחנו כן מצפים לערבות הדדית, ליישום בסיסי ביותר של ערכי היהדות, כן, אני מדבר אליכם משה גפני, אריה דרעי ויצחק גולדקנופף.
האם אתם יכולים להעלות על דעתכם את החוויה של להסיע ילד לתחנת האיסוף ביום ראשון בבוקר, בידיעה, שאולי זאת הפעם האחרונה שאתם רואים אותו חי?
הגישה הרווחת היא כדורי שינה
אתם מסוגלים לדמיין את התחושה של אמא שמתנהלת כבר שלושה שבועות וחצי בלי שום קשר עם הבן שלה שנמצא בתוך לבנון? או אולי, כפי שסיפרה לנו חברה שהבן שלה משרת בחטיבת חי"ר, על דיון ממושך בקבוצת הוואטססאפ של ההורים שעסק בהמלצות על תרופות. מצד אחד הגישה הרווחת היא כדורי שינה, הרי איזה אמא יכולה לעצום עין כשהבן שלה נמצא כרגע בנקודה שצה"ל לא היה בה מאז 1982. מאידך, יש בעיה. אזעקות. היא לקחה כדור שינה ולא התעוררה אליהן. ומי יעיר את אחיו הצעירים של הלוחם לרוץ אל הממ"ד? אז היא עברה לכדורי הרגעה.
יש סיכוי שתיכנסו רגע לתוך הלב של אבא, שבשבת הראשונה למלחמה, כמה דקות אחרי אזעקת הפתיחה, מקבל הודעה מהבן, לוחם ביחידה מובחרת, שהוא יוצא מזמינות, שאין לו מושג עד מתי, ושהוא אוהב אותו?
במנגנון הניצול של הממשלה הנוכחית, התגובה האוטומטית היא להאשים את מי שכן משרת, את מי שמסכן את החיים שמוסר את הנפש, אבל מעז לומר את האמת
חוויתם פעם את החוויה של בת הזוג, אמא לשלושה, בלי מסגרות כבר חודש, מנסה לעבוד תוך כדי, ולא באמת מצליחה, הסטרס אינסופי. היא בחודש תשיעי, ואמורה גם לנקות לפסח.
מה נסגר איתכם? כמה ערלי לב אתם מסוגלים להיות?
מצד אחד ממשלת ישראל שולחת אותנו למלחמה הכי מוצדקת אי פעם, ואנחנו קוצרים בה הישגים חסרי תקדים. ומצד שני היא מנצלת אותנו, ומעמיקה עוד יותר את העוול, מגבירה את המשקל ולא עושה כלום כדי לפתור את הבעיה. עשרות אלפי צעירים חרדים שכלל לא לומדים בישיבה מקבלים חסינות מהשתתפות במאמץ הלאומי, ההורים שלהם גם הם אדישים לגמרי לכל מה שקורה לנו.
וזה קורה, כבר עכשיו, מתחת לאלונקה. כל כמה דקות שומעים עוד קנאק. עוד חייל סדיר שכבר לא יכול לעמוד בזה אחרי שנלחם בשלוש חזיתות, עוד בת זוג של מילואימניק שאומרת לו אני לא יכולה יותר, עוד אמא שיוצאת מהדעת.
ומה שהכי מתסכל זה שאפילו עם כל המחיר הזה, אפילו עם שירות סדיר של 36 חודשים, ועם 100 ימי מילואים בשנה, לא נצליח לעשות את כל מה שחייבים לעשות עד שצה"ל לא יגדל משמעותית.
לא נצליח ככה גם לעקור את חיזבאללה ולהפסיק אותו מלרצוח אזרחים בצפון, גם למוטט את שלטון חמאס, גם למנוע מערביי יו"ש לעשות את הטבח הבא, וגם להחזיק את גבול ירדן בן מאות הקילומטרים. אי אפשר.
עמיחי אתאלילמרות רמת המסירות שאין גבוהה ממנה, זאת משימה בלתי אפשרית בסד"כ הנוכחי. לומר את האמת זה לא להחליש - להתעלם ממנה זה להיות רשע. המחנה המשרת לא יפסיק. לא נפסיק לשאת בנטל, להחזיק את כולכם, עד שנקרוס, או עד שיצמח לכם לב, עד שתגדל לכם תבונה, עד שתבינו שאי אפשר לנצח ככה, עד שתהפכו להיות מנהיגים אמיתיים ולא פוליטיקאים.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.03.26
