כשהאזעקה נשמעת, משה נשאר בביתו. דווקא יש לו מקלט בבניין, אבל הוא יודע שלא יצליח להגיע אליו. משה, תושב הגליל התחתון, הוא נכה המרותק לכיסא גלגלים. כמשה בהר נבו, הוא רואה את המקלט אך לא מסוגל להגיע אליו.
המחיר שמשלמים אנשים עם מוגבלות, קשישים, וכל מי שלא שפר עליו מזלו להתגורר בדירה עם מרחב מוגן, נשמע כמעט אגבי בפיהם של קברניטי הניצחון המוחלט: "כל העורף חזית", אמר נתניהו בזירת הפגיעה הקשה בערד, שם דיבר (ובצדק) על כך שחשוב ללכת למקלט. יחד עם פמלייתו, התלוותה לנתניהו גם מיגונית שהובאה לשם במיוחד עבורו. למשה אין מיגונית כזאת. גם לא למאות אלפי האזרחים בישראל המתמודדים עם מוגבלות פיזית.
לפצצות המצרר אין כתובת. הטיל עיוור, אך מי שנפגעים ממנו הם לעתים קרובות מי שמלכתחילה לא הייתה להם הרבה ברירה. העובדת הזרה שנותרה בדירה עם הקשישה שבה טיפלה; הפועלים באתר הבנייה; בני הזוג הנעזרים בהליכון שלא הספיקו להגיע למרחב המוגן. צודק נתניהו: כל העורף חזית. אך אל הקרב הזה, מדינת ישראל שלחה חלק מחייליה - כלומר, אזרחיה - ללא אפוד מגן. לא פיזי, גם לא נפשי.
מחקר יוצא דופן בהיקפו ממחיש את הפערים הללו: במכון "מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל" עוקבים מאז תקופת הקורונה אחר מדגם גדול של 2,500 נבדקים ישראלים, שאליהם חוזרים החוקרים שוב ושוב. הפרויקט הייחודי הזה מציע פרספקטיבה על התמורות בחברה הישראלית, ובוחון גם כיצד המשברים הרבים שפקדו אותנו - המגפות, המלחמות, המבצעים - משפיעים על פלחי האוכלוסייה השונים. המחקר עוד נמשך, אך מסקנות הביניים כבר ברורות: הם משפיעים אחרת.
לאחר מבצע "עם כלביא", חזרו החוקרים ד"ר אורן הלר, ד"ר דורי ריבקין ופרופ' מיכל גרינשטיין-וייס אל משתתפי המדגם, ושאלו אותם אם הם נכנסים למרחב מוגן בשעת אזעקה. הנתונים, המתפרסמים כאן לראשונה, מציגים תמונה מטרידה: בקרב האוכלוסייה הכללית, רק שיעור זניח של 1.3 אחוזים העידו שהם בוחרים שלא להתמגן בשעת אזעקה. בבתים שבהם אנשים עם מוגבלות, השיעור זינק ל-3.7 אחוזים. עבור האנשים האלה, מסבירים החוקרים, המאמץ הכרוך בהגעה למחסה פשוט גדול מדי. הפער בין תשובות הנכים ומשפחותיהם לבין תשובות כלל האוכלוסייה מלמד משהו מהותי על השלכות המלחמה: בקרב אנשים עם מוגבלות, וגם בני משפחותיהם, הייאוש - לפחות בכל הנוגע לסיכויים להתמגן - גבוה פי שלושה.
לא רק אנשים עם מוגבלות נותרו חשופים. דוח מבקר המדינה הזהיר כבר לפני כחצי שנה של-3.2 מיליון ישראלים – כשליש מהאוכלוסייה – אין נגישות למרחב מוגן תקני
לא רק אנשים עם מוגבלות נותרו חשופים. דוח מבקר המדינה הזהיר כבר לפני כחצי שנה של-3.2 מיליון ישראלים – כשליש מהאוכלוסייה – אין נגישות למרחב מוגן תקני. המחקר של "מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל" בחן כיצד מתחלק המחסור הזה בין עשירוני האוכלוסייה. הנתונים לא מפתיעים: מרבית משקי הבית שנהנים מהכנסה חודשית גבוהה (32 אלף שקלים ומעלה), נהנים גם ממרחב מוגן בדירה (כ-73 אחוזים). ואם אין ממ"ד - לרובם המכריע יש מקלט נגיש. ואילו בקרב משקי הבית שהכנסתם נמוכה (עד 14 אלף שקלים), רק ל-44 אחוזים יש מרחב מוגן.
מה שמטריד כאן הוא גם המחיר הנפשי הקשה המתלווה להיעדר היכולת להתמגן: במסגרת המחקר נבדקו רמות החרדה, הדיכאון ותסמיני הפוסט-טראומה של הנבדקים בשני גלים: כחודשיים לפני תחילת "עם כלביא", וזמן קצר לאחר מכן. כשמפלחים את הממצאים מגלים שיש מי ששילמו מחיר נפשי כבד בהרבה: לא פחות מ-28 אחוזים ממי שאין להם מרחב מוגן כלשהו, פיתחו תסמיני פוסט-טראומה - כמעט פי שניים בהשוואה למי שהיה לו מרחב מוגן בדירה. פחות משמונה אחוזים מהמרוויחים היטב פיתחו תסמיני פוסט-טראומה. בקבוצת ההכנסה הנמוכה, השיעור גבוה פי 3.5.
כסף אולי לא קונה אהבה, אך הוא קונה הגנה: מפני הטילים וגם מפני המחירים הנפשיים שמגיעים איתם. האם חברי הקבינט רואים זאת מבעד לחלונות רכב השרד? האם אפשר לחוש בכך כשמיגונית עוקבת אחריך כמלאך שומר?
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.26
