דווקא בתקופה שבה חותרת הממשלה למחיקת הקו הירוק, תוך מאמץ להשוואת המציאות באיו"ש לזו שמעבר לגבולות 1967 באמצעות מיזוג גובר של תשתיות, חקיקה והרחבת ההתיישבות - הופך האזור ל"אקס-טריטוריה" בעקבות האלימות חסרת התקדים שננקטת ע"י יהודים נגד פלסטינים. במסגרת זאת, מתבסס דימוי איו"ש כאזור בעל הוויה, חזון, חוקים וסולם ערכים שונים מאלה של יתר ישראל, ובעיני רבים במדינה - גם כמפעל מגזרי עם צביון אידיאולוגי מובהק.
כדי להסוות את העובדה שהמניע המרכזי להעמקת האחיזה באיו"ש ולהתכת האזור בישראל הוא אמוני-דתי, מומצאות להן עטיפות שנועדו לשווקו לציבור כ"אינטרס קולקטיבי". כך, מוצגים "נימוקים אסטרטגיים" לכאורה, כמו "ערבים מבינים רק כשלוקחים להם שטח" ו"שהיכן שיש התיישבות אין טרור". המאמץ מוצג כיישום לקחי 7 באוקטובר, בלי לציין שמעודדיו המרכזיים נמנו עם בוראי המחדל והקונספציה, לא לקחו עליהם אחראיות, וכעת מבקשים להציג עצמם כ"מתקנים".
אחד הטיעונים המרכזיים העולים כיום הוא שהמאחזים והחוות המתרבים באיו"ש הם "גילום עכשווי של חלוציות ציונות" וכוח מגן על יתר המדינה, הזוכה לקונצנזוס ציבורי רחב. חובה לערער על הטיעונים האלה (במפורט התמיכה הציבורית), בנוסף לערעור עוד "מוסכמות", למשל שמחוללי האלימות הם "קומץ" וש"אין טרור יהודי".
כפי שציינו באחרונה בכירים במערכת הביטחון, נקודות ההתיישבות הרבות - שלא לכולן "היגיון אסטרטגי" - דורשות הקצאה של עוד ועוד כוחות, וחלק גדול מיושביהן מגבירים את המתיחות בשטח, לרבות הפעלת אלימות נגד כוחות הביטחון.
מקבלי ההחלטות בישראל, לרבות חלק מגורמי הביטחון - מגלים בהדרגה שאי-אפשר להחזיק בחבל משני קצותיו: גם לעודד הרחבה דרמטית של ההתיישבות ולהקצות לצורך כך משאבים רבים, להגדיר את שוכני כל החוות והמאחזים "נכס לאומי", להבהיר שהרשות הפלסטינית היא אויב שיש להכחיד, ואף לתאר את כלל הפלסטינים כאויב מר - ולאחר מכן להשתומם על גילויי האלימות הקשים. אלה חושפים סתירה חריפה לערכי יסוד יהודיים וישראליים ופוגעים קשות בדימוי הבינלאומי של ישראל, בפרט בעיני הממשל האמריקאי שהחל להטיח ביקורת חריפה בנושא, תוך הפגנת חשדנות וחוסר אמון גוברים כלפי ישראל.
חיזוק הדימוי של ישראל כמדינה חסרת שיקול דעת מאוזן שאיבדה שליטה על המתרחש באיו"ש, עלול להביא בהדרגה לאכיפת מהלכים ברוח של בינאום הסכסוך, כולל בתמיכה של טראמפ
חיזוק הדימוי של ישראל כמדינה חסרת שיקול דעת מאוזן שאיבדה שליטה על המתרחש באיו"ש, עלול להביא בהדרגה לאכיפת מהלכים ברוח של בינאום הסכסוך, כולל בתמיכה של טראמפ. כך, עלולה איו"ש ללכת בעקבות עזה, שגם שם התברר לעולם כי לישראל אין רסנים או תוכנית מורכבת למעט מלחמה מתמשכת וכיבוש שטח. בעקבות כך, ניטלו מידיה מושכות ההגמוניה על האזור, כפי שגולם בהקמת מנגנון ה-CMCC בהובלה אמריקאית, ובביסוס הסדרה שאינה תואמת את הכרזות מנהיגי ישראל מראשית המלחמה, בפרט בנוגע לפירוק חמאס מנשק.
המשבר החריף באיו"ש חושף עובדה עגומה בנוגע לחברה בישראל. בצל המלחמה, מתהוות להן בהדרגה שתי אוכלוסיות בעלות השקפות עולם ותפיסות זמן ומרחב שונות, ואף מתנגשות זו בזו. מצד אחד, קבוצה גדולה, כנראה הרוב, שהוא נטול ידע לגבי המתרחש מעבר לקו הירוק וחסר הבנה לגבי משמעותה של מדינה אחת שמתהווה בהדרגה בין הים לירדן, בפרט לגבי הסוגיה "השולית" בדמות גורלם של שלושה מיליון פלסטינים שחיים בגדה; ומהצד האחר - קבוצה שחיה באווירת נס ומחליפה חשיבה אסטרטגית מורכבת במינוחים מקראיים, תוך שאיפה להרחבת גבולות המדינה המלווה בהרפתקאות אידיאולוגיות מסוכנות של ניסיונות התיישבות בעזה וכן בסוריה ובלבנון.
לא משנה כמה מהלומות סופגים אלה הסבורים שמאז 7 באוקטובר נוצרה הזדמנות היסטורית לשינוי המציאות בין הים לירדן, הם ימשיכו לדבוק בקנאות באמונה שמימוש יעדיהם בהישג יד. טראמפ כבר שלל בבוטות את רעיון הסיפוח, איזכר את המדינה הפלסטינית בהחלטה שקידם באו"ם, גנז את רעיון טרנספר העזתים, וכפה על ישראל הסדרה ברצועה - אך אלה לא מעוררים חשבון נפש או מבשרים על סדק בתפיסות. וכך, איו"ש מחליפה בהדרגה את רצועת עזה כבירת הפנטזיות של ישראל, כלומר אזור שמשקף החלפת מדיניות מפוכחת באשליות. הפנטזיות תמיד קורסות, אך יוזמיהן הבזים למונחים "תחקיר" ו"אסטרטגיה", פונים מיד למימוש פנטזיות כושלות חדשות.
הבעירה באיו"ש מביאה לפגיעה כפולה במאמץ הלאומי הנוכחי הממוקד במערכות באיראן ובלבנון: ראשית - ההכרח להסיט כוחות לגדה המערבית, ושנית - נוצר כתם על דימויה של ישראל בשעה שכה חיונית הלגיטימציה הבינלאומית לטובת העימותים החשובים שמתנהלים
הבעירה באיו"ש מביאה לפגיעה כפולה במאמץ הלאומי הנוכחי הממוקד במערכות באיראן ובלבנון: ראשית - ההכרח להסיט כוחות לגדה המערבית, ושנית - נוצר כתם על דימויה של ישראל בשעה שכה חיונית הלגיטימציה הבינלאומית לטובת העימותים החשובים שמתנהלים. למעלה מעשור העלו גורמי הביטחון התרעה לשינוי אסטרטגי באיו"ש עקב תמורות בצד הפלסטיני, אולם זו לא התממשה. הסיכוי לפיצוץ בזירה הזאת מתחזק בשבועות האחרונים, אך הפעם דווקא בשל רעידת אדמה שמקורה בצד היהודי, והגיע העת כי תיתפס בעיני מקבלי ההחלטות כאיום אסטרטגי.
באיו"ש יוכרע דיוקנה של ישראל, ושאלת המתרחש באזור הזה וגורלו העתידי חייבת לעמוד במוקד הבחירות. במסגרת הזאת, הכרחי שהציבור יעלה בפני המנהיגים שאלות קשות ויתבע תשובות מורכבות, שאינן סיסמאות חלולות בדבר ריבונות או מריחות עמומות בדבר ניהול הסכסוך.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.26
