כשהגעתי לסביבת רחובות מתתיהו הכהן והחשמונאים בדימונה, הייתי משוכנע שטעיתי בניווט. כמי שעבד בלא מעט מחנות פליטים ואתרי חורבן, קרובים ורחוקים, אני מורגל בריח ה"אבק הנצחי" שמותירים אחריהם הפצצות שזרעו הרס. העיניים רגילות למראה אנשים הממשיכים לגור בבתים מפויחים שנים אחרי שהלהבות כבו, לשבילים מצולקים שאיש אינו מסלק את שרידי הקירות שנפלו עליהם, ובכלל לאנשים שהחורבן הופך לחלק בלתי נפרד מתעודת הזהות שלהם.
בדירות המעגל השני שספגו את ההדף והרסיסים לא היה זכר לפיח או לאבק. הריח היה אחר. נקי. בחלקם אף שלט ריח עז ומזמין של צבע טרי. הניגוד בין צילומי ההרס שזרע הטיל בדירות לבין המצב הנוכחי היה כמעט בלתי נתפס. רהיטים שרוסקו הוחלפו, קירות סוידו, תמונות נתלו מחדש ומכשירי חשמל חלופיים רעשו במטבחים. הפער הזכיר את סדרות "אקסטרים מייקאובר" הישנות: אותה טרנספורמציה פתאומית שבה חורבה הופכת לבית חלומות ברגע. אלא שהפעם לא מדובר בפורמט טלוויזיוני עתיר משאבים, אלא במאות רבות של מתנדבי עמותות "לב אחד" ו"השומר החדש", שיחד עם שיחד עם אנשי מס רכוש והעירייה מיהרו להגיע לדירות שנפגעו מתוך הבנה שמהירות השיקום היא כלי טיפולי קריטי לנפש המתגוררים בהן. התרגשות הדיירים כשהציגו את ביתם ש"קם לתחייה" לימדה על הצלחתם. הזיכרון של הפיצוץ נדחק הצידה והבית חזר להיות המקום המוגן. היה ברור שעבורם הסיד הלבן הוא הרבה יותר מצבע. הוא תחבושת על הבית, עורו השני של האדם. הוא הסדר החיצוני שמאפשר הרגעה פנימית.
הפעילות בדימונה משקפת את הדי.אן.איי הישראלי שמתפרץ מעוטף עזה ועד לאצבע הגליל. המתנדבים מגיעים לכל מקום אסון שאפשר ומסייעים למי שביתו מאפשר זאת להמשיך לחיות בו בנוחיות מרבית. זו פרקטיקה הנשענת על מורשת עתיקה. כשחז"ל קבעו שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם הם לא רק כיוונו לעניין אסתטי, אלא למעשה הגדירו מנגנון פסיכולוגי: הסביבה הפיזית היא שקובעת את רוחב הנפש. כשהבית שבור ומפויח, הדעת מצטמצמת לכדי הכאב והטראומה והאדם הופך מוגבל כמידות החורבן המקיף אותו. כשהבית חוזר לקדמותו הנאה, האדם יכול להסדיר נשימותיו ולהביט אל מעבר לרגע הפציעה. כמו "היהודי הנודד" שמכה שורשים במהירות בכל מקום, ומתעקש להפוך כל עזובה לגן פורח, כך הישראלי צובע את הקיר לא רק כדי להסתיר את הפיח, אלא כדי לנצח את תודעתו ואת תודעת האויב.
זה אחד ההבדלים התהומיים בינינו לבין אויבינו. אצל האחרונים, פצעי המלחמה הם נכס פוליטי יקר ערך. דור רביעי ואף חמישי גדלים במחנות פליטים בבתים נעדרי צבע ותריסים - לא מחמת חוסר תקציב, אלא מתוך אידיאולוגיה של "זמניות". היעדר הסיד הוא הצהרה פוליטית ושיקום ההווה הוא בגידה בעבר וביטול השימוש בכלי הפעולה האפקטיבי של הקורבניות בעתיד. בעולם הרדידות הפרוגרסיבית, שבו החלש הוא לעולם הצודק, יש לזה קונים רבים.
הציונות, לעומת זאת, סירבה מאז ומתמיד לשעבד את ההווה לעבר. היא פעלה מתוך הבנה שהמהירות שבה חברה משתקמת מהרס פיזי היא המדד המובהק ביותר לחוסנה. בדיוק כשם שיישובים שנכבשו ב–1948 הוקמו מחדש ובמהירות באתרים חלופיים, כך גם המעבר החד מדירה הרוסה ומבולגנת לדירה צבועה ומצוחצחת הוא הצהרת כוח: 'לא רק שאחזור למה שהיה, אלא אהפוך זאת ליפה יותר'. במובן זה המיקסום האסתטי אינו מותרות, הוא הצהרת ניצחון ויזואלית.
כל הרואה את הדירות המבריקות בדימונה כמה ימים אחרי, מקבל הוכחה נוספת ליסודותיו הבריאים של הבית הלאומי שלנו. יסודות שנבנים ע"י עם שלא מחכה לגאולה עתידית, אלא צובע אותה כבר עתה במו ידיו, מברשת צבע אחר מברשת צבע.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.03.26
