לפני מספר שנים זיהה החוקר ג'יימס לינדזי תופעה מטרידה בימין האמריקאי, שאותה הגדיר כ"נעורות מצד ימין" (Woke Right). לטענתו, הימין האמריקאי אימץ בחום מאפיינים מובהקים מהצד הנגדי של המפה הפוליטית: פוליטיקת זהויות, תרבות ביטול, ומעל לכל – את אליפות הקורבנות. מה שהימין הפופוליסטי אימץ מהשמאל הפרוגרסיבי הוא את קידוש תחושת המסכנות והרדיפה התמידית, גם כאשר הוא זה שאוחז בפועל בהגה השלטון. מתוך הלך הרוח הזה, יצא לבסוף גם השד האנטישמי מהבקבוק.
התופעה הזו הפכה לקו פרשת מים בימין האמריקאי. בנאום נוקב שנשא בן שפירו בכנס לזכרו של הפעיל השמרן צ'רלי קירק, ניסה להזכיר מחדש את מה שאפיין את הימין השמרני קלאסי עד לא מזמן: תמיכה בשוק חופשי, תפיסה חברתית שמרנית והגנה על סדר עולם ליברלי. כל אלו, התריע שפירו, הולכים ונשחקים מפני פופוליזם זועם שמוכר רעל וייאוש, ומחליף את האידיאולוגיה בתיאוריות קונספירציה. ובינתיים, אצלנו, צמחו תופעות מקבילות של "נעורות ימנית" ישראלית. את פוליטיקת הזהויות הישראלית, המאבק לתיקון העוול ההיסטורי כלפי יוצאי עדות המזרח, החליפה מלחמת מעמדות מפרקת.
הביקורת הימנית על מערכת המשפט והפקידות הייתה, במקורה, נכונה ומוצדקת. היא נדרשה כדי לאזן אקטיביזם משפטי והתערבות יתר. אך כאן בדיוק עובר הגבול: השמרנות הקלאסית ביקשה לתקן מערכות פגומות; ה"נעורות הימנית" מבקשת לשרוף אותן. במקום רפורמה, שרי ממשלה ניצלו ביקורת לגיטימית כדי לחפור תחת הלגיטימציה של המערכת כולה. לאורך השנים שרים טענו פעם אחר פעם כי מי שתוקעים מקלות בגלגלי המדיניות שלהם הם עובדי ציבור "בוגדניים", שהפכו לימים ל"שומרי סף". הטיפוח המכוון של חוסר האמון הזה, הוא שהכשיר את הקרקע הפסיכולוגית לאסון התודעתי הבא. כשהגיע טבח 7 באוקטובר, השכנוע שפקידים מנהלים את המדינה מאחורי גבנו הבשיל מיד לאותה "קונספירציית בגידה" מופרכת, שהולכת ותופסת תאוצה מחרידה בשורות הימין.
יותר ויותר ימנים תומכים בקריאתו הנפשעת של ד"ר משה כהן אליה להטיל סנקציות על גורמי מערכת המשפט. תרבות הביטול הזו מתרחבת אל רחובות ישראל
בהשאלה מהפגנות קפלן, שדרשו מהנשיא ביידן להציל אותנו ממר גורלנו בראשות נתניהו, יותר ויותר ימנים תומכים בקריאתו הנפשעת של ד"ר משה כהן אליה להטיל סנקציות על גורמי מערכת המשפט. תרבות הביטול הזו מתרחבת אל רחובות ישראל. פעילי שטח ימניים מאמצים טקטיקות אנרכיסטיות של חסימות כבישים פרסונליות מול בתי פקידים, לעיתים אף ללא קשר למחאה מדינית אמיתית. לא מדובר באנשים פרטיים שפועלים בוואקום; מדובר בסימפטום של אקו-סיסטם שלם – אולפנים, רשתות ופוליטיקאים – שמנרמל את השיח הזה בקריצת עין.
אך מה יקרה כאן בסוף התהליך? מי שישלמו את המחיר הם אלו שברגע האמת יעזו להציב גבולות: אנשי הימין האידיאולוגי ונושאי דגל השמרנות הקלאסית. אותה אליטה שבארה"ב מוסגרה כ"בוגדנית" או כ"יהודית", מוחלפת בישראל באלו שביקשו לבנות כאן ימין רציונלי, עיוני וממלכתי.
עקיבא לםלמה דווקא הם? משום שממש כמו בארצות-הברית – שם הימין הפופוליסטי הפנה בסופו של דבר את זעמו כלפי השמרנים הקלאסיים והאשים אותם בשיתוף פעולה עם ה"דיפ-סטייט" – כך קורה כעת בישראל. השמרן הקלאסי מאמין במוסדות, בחוק, בריסון הכוח, בשוק חופשי ובתיקון המערכת. בדת ה"נעורות" הימנית, שמקדשת את פירוק המוסדות ואת תרבות הזעם, מי שמבקש לשמור על כללי המשחק מתוייג מיד כשותף של ה"דיפ-סטייט" הבוגדני. החטא הנורא מכל בעיני הפופוליזם החדש הוא העמדת האמת, הרציונליות והממלכתיות לפני נאמנות עיוורת לשבט.
אם מובילי הדעה של הימין האידיאולוגי – אלו שהקימו כאן מכוני מחקר, במות הגות שמרניות וגופי חשיבה – ימשיכו לרכוב על גבי הצלחתו הפוליטית או להחריש מולה, הם יגלו מהר מאוד שהגלגל התהפך. הם לא יהיו מנהיגיו של המחנה החדש; הם יהיו הקורבנות הראשונים שלו, נרמסים תחת מגפיה של ה”נעורות” הימנית שאותה סייעו לטפח.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.03.26
