באולם הדיונים הסגור של ועדת המודיעין של הסנאט, לפני כשבועיים, האוויר הפך סמיך. מטח שאלות צולב הופנה לעבר טולסי גאברד, ראשת המודיעין הלאומי (DNI), סביב המערכה באיראן. במוקד ניצבה שאלה גורלית: האם פרויקט הגרעין האיראני מהווה איום מיידי על ארה"ב, כזה שהצדיק יציאה למלחמה? ככל שסגן יו"ר הוועדה, הסנאטור הדמוקרט מארק וורנר, לחץ לקבל מענה חד-משמעי, גאברד לא נסוגה ובחרה בקו הגנה מפתיע. בטיעון שהותיר את הנוכחים המומים היא הבהירה כי המודיעין יכול לספק עובדות על צנטריפוגות ואתרי גרעין, אך "האחריות הסופית להגדרת הכוונה האיראנית וסיווג חומרת האיום מונחת לפתחו של הנשיא". העימות הסוער הפך מדיון על האיום האיראני למאבק על גבולות הגזרה של המודיעין האמריקני, תוך שהוא חושף אי-בהירות מטרידה בשאלת האחריות להערכת המודיעין הלאומית - דווקא תחת הממסד שנבנה מחדש, כחלק מלקחי פיגועי 9/11.
סירובה של גאברד לספק "חותמת כשרות מודיעינית" לכוונה איראנית מיידית, תוך גלגול האחריות לדרג המדיני, הוא הביטוי המזוקק ביותר לגישה המצמצמת את המודיעין לאיסוף מידע והנגשתו. בעידן טראמפ, שאינו חסיד נלהב של עובדות, הוואקום שמותיר המודיעין מתמלא במהירות בנרטיבים פוליטיים המשרתים אג'נדה נשיאותית. כשאין הערכת מודיעין לאומית המעזה לפרש כוונות, הנשיא הופך ליוצר התוכן הבלעדי והדרך לקבלת החלטות שנויות במחלוקת מתקצרת משמעותית.
כשערפל הקרב הופך לסמיך ותחושה של "החמצה אסטרטגית" מרחפת מעל ההישגים הצבאיים המרשימים, נדרשת מראשי קהילת המודיעין אסרטיביות שאיננה מתחנפת
הדימיון למתחולל בביצה המקומית רב ומטריד כשלעצמו, עת עסקינן בסוגיות הרות גורל המצויות בלבו של הביטחון הלאומי הישראלי ובקיומנו כאן: רה"מ נתניהו עושה כבשלו בהערכות מודיעין ובונה במעמד צד-אחד (ובהקלטות מראש) לציבור הישראלי תמונה, המתאימה לצרכיו. גם הכנסת והאופוזיציה, במידה רבה, נוכחות-נפקדות בתהליך זה, ואינן מקשות בשאלות נוקבות. ועל ועדת חוץ וביטחון בראשות שלוחו-נאמנו-האדוק של נתניהו, ח"כ ביסמוט, מיותר אף להרחיב את הדיבור.
בעבר, ידעו ראשי קהילת המודיעין להשמיע קול נחרץ ובהיר בצמתי הכרעה גורליים, דוגמת שאלת תקיפת הגרעין האיראני ב-2011. כיום, נדמה כי תחת כובד המשקל של המערכה הממושכת, נגזרת על בכירי המערכת שתיקה מאופקת מתוך רצון לשמר את אחדות השורות והמשימה, ואפשר גם מחשש לחיכוך עצים עם רה"מ נתניהו. אלא שבשתיקה זו אנו עלולים להחמיץ את הדיון ההכרחי בתוחלת המערכה ובפערים המתגלעים בין התכניות וההערכות האופטימיות לבין המציאות המורכבת בשטח.
דווקא כעת, כשערפל הקרב הופך לסמיך ותחושה של "החמצה אסטרטגית" מרחפת מעל ההישגים הצבאיים המרשימים, נדרשת מראשי קהילת המודיעין אסרטיביות שאיננה מתחנפת למציאות ולמקבלי ההחלטות. זוהי שעתם לשרטט בבהירות את גבולות "האפשרי" מול "הדמיוני", ולהציג בחדות את המקומות בהם נכון לחתוך הפסדים, במערכה שרק הולכת ומסתבכת. מודיעין איכותי בימים אלו אינו נמדד ביכולתו להצדיק את המשך הלחימה, אלא ביכולתו להגדיר את "נקודת היציאה" האופטימלית – זו שתבטיח ככל האפשר הישגים ותמנע המשך שקיעה בבוץ האיראני, על מחיריו הכבדים.
