אב יושב עם שלושת ילדיו בסלון אמירתי טיפוסי. לפתע נשמעת התרעה. הצליל המחריד זהה לזה שבוקע מכל מכשיר בישראל. הילדים נדרכים בבהלה אך האב נשאר שליו ומחויך. בנינוחות הוא מרגיע שאין ממה לחשוש. לפתע יוצא אחד הילדים מהבית. הוא שולף טלפון במטרה לתעד כטב”ם או טיל איראני. האב פוסע בעקבותיו, מסביר שזה מסייע לאויב ומוסיף שאין להתקרב לשברי ירוט. בסמכותיות, הוא מזכיר שאזעקה מורה להישאר בפנים, לא בחוץ. לסיכום הוא מעלה מהאוב את ימי הקורונה. אז, הוא טוען, הבטיח שייח' מוחמד בן זאיד שיהיה בסדר, וכך היה. והיום? MBZ מופיע לפתע על המסך ומציין שלאמירתים עור עבה, והם יעברו גם את זה. לסיום, פונה האב לילדיו ואומר, שוב, שאין מקום לדאגה. מעין גרסה מקומית לביחד ננצח.
אם זה נשמע כמו תסריט לסרטון הסברה עם מסרים שמוכרים לכם, זה לא מקרי. אחד כזה בדיוק הופק באמירויות לפני כשבועיים, וכבר זכה לכמעט 2.5 מיליון צפיות באינסטגרם בלבד. והוא לא עומד לבדו. מאז תחילת המלחמה מנהלות מדינות האזור, והאמירתים בפרט, קמפיין חוסן אינטנסיבי כלפי פנים. והדמיון לנאמר אצלינו בהחלט ניכר. מקריאות לחיזוק הלכידות החברתית, דרך אמירות שהמצב בשליטה, ועד הנחיות לאוכלוסייה. המסרים, בסך הכל, די קרובים. כי כולנו בני אדם. כולנו רוצים אושר, בריאות ומימוש עצמי. וגם, שטיל איראני לא ישמיד אותנו. אבל אותה זהות נרטיבית אינה רק תופעה אנושית טבעית ומובנת. היא גם הזדמנות לשיתוף פעולה.
במשך שנים קיימת ברית אזורית בשדה הקרב. הגיעה העת להביא אותה גם לשדה התודעתי. ומה שיכול להמחיש זאת היטב, הוא קמפיין הסברה ישראלי-אמירתי סביב הנחיות אוכלוסייה. הקרקע הרי בשלה. הנסיבות דומות. המסרים יחסית זהים. החששות לא שונים. ההנחיות מתכתבות האחת עם השניה. והיתרונות ברורים. אחרי יותר מחודש מלחמה, קמפיין כזה יתרום לדריכת הציות המתרופף בציבור. אבל המסר העמוק חיוני לא פחות: מסביר פקע"ר ולראשו כיפה, לצד שותף אמירתי לבוש קנדורה, משדרים משהו מעבר למסרי התגוננות. הם מקרינים סובלנות בין-דתית ושותפות גורל אזורית מול אויב אחד. ובדרכם, הם ממסגרים את היום שאחרי שרבים רוצים לראות כאן.
קמפיין ישראלי-אמירתי יכול להשיג יעדים חשובים. מסביר פקע"ר ולראשו כיפה, לצד שותף אמירתי לבוש קנדורה, משדרים מסר של שותפות גורל
הסיבה שקמפיין כזה טרם עלה אינה היעדר יצירתיות ישראלית. המערכת רוויה כישרונות. בין היתר, פשוט אין לנו רשות תודעה לאומית שתפקידה לבחון רוחבית את המציאות, לזהות רגעים כאלה, ולתרגם אותם למהלכים עם משמעות מדינית. כזו שתחבר בין עבודת פקע”ר, להבנת משרד החוץ, לאינטרסים המל”ליים, ותתיך הכל לפעולה אסטרטגית. קמפיין הסברה ישראלי-אמירתי הוא רק דוגמא כמובן, אבל הנקודה ברורה.
זמנים קיצוניים מייצרים אפשרויות נדירות, והזמנים אכן כאלה. הפיתוי להתמסר במהלכם לעשייה המוכרת – ברור. אבל בלי חשיבה מחוץ לקופסא, הזדמנויות ימשיכו לחלוף מעלינו כמו חץ 3. בספרו "חול וקצף" משנת 1926, כתב היוצר הלבנוני-אמריקאי, ח'ליל ג'ובראן, ש"אין דבר המחבר בין בני אדם יותר מאשר אויב משותף או תקווה משותפת". 100 שנה מאוחר יותר, הנחיות העורף בישראל ובאמירויות יכולות לייצר חיבור דומה. קמפיין משותף סביבן עשוי להיות כלי הסברה יעיל, ועל הדרך, להשיג יעדים חשובים הרבה יותר.
