אין מונח אחר לתאר את הצעת תקציב הממשלה (זה לא תקציב מדינה) שאושרה בכנסת על סף סדר פסח אלא כביזיון כלכלי. כשההצעה הוצגה לראשונה בממשלה הרשתי לעצמי לכנותה במילים שאני ממעט מלהשתמש בהן: ארמון חול, משחק מראות מתעתע. כעת, אחרי התיקונים הבלתי-חוקיים בעליל שנוספו אליו, זהו אחד התקציבים הגרועים בתולדות המדינה. ניתן להשוותו רק לתקציבים המופקרים של ממשלת שמיר-ארידור בשנות מלחמת לבנון הראשונה. זו שקראו לה אז, לעג לרש, "מבצע שלום הגליל".
אתמול גם הסתבר מתחזיות חדשות של חטיבת המחקר של בנק ישראל ושל הכלכלן הראשי באוצר שהעלות המשקית הכוללת של מלחמת איראן השנייה ומלחמת לבנון הרביעית תסתכם – במקרה הטוב לפיו שתיהן יגיעו לקיצן בסוף החודש – באובדן צמיחה שנתי בסדר גודל של כ-30 מיליארדי שקלים, בנוסף לגידול בתקציב הביטחון על מרכיביו ב-45 מיליארדי שקלים וגידול שלא ניתן להעריכו בעלויות פיצויים, שיקומים, תיקון נזקים ושחיקת מערכות בריאות וחינוך. היחס בין החוב הממשלתי לתוצר יחצה את הגבול הקדוש של 70% והאבטלה תגדל אף היא, לכדי 4.5% מכוח העבודה, תוצאה ישירה מגיוסי המילואים והפרעות בשרשרות אספקה.
בהיעדר הצעדים הנדרשים שלא נכללו בתקציב, הייאוש והתסכול מתפשטים בציבור הרחב, והחוסן של המשק הישראלי הולך ונסדק, ובלעדיו – נדרדר למשבר שלא ניתן לעצור
באוצר מתעקשים שלמרות ההאטה והאבטלה, יעד הגירעון בתקציב יישאר ברמה שאושרה בהצבעה בכנסת, 4.9% מהתוצר המקומי. חטיבת המחקר של בנק ישראל העלתה מצידה את אומדן הגירעון ל-5.3% מהתוצר, גבוה ב-10 מיליארדי שקלים מזה של האוצר. כשהערכות אלו לנגד עיניו, נגיד בנק ישראל לא רק נמנע מהפחתת ריבית מתוכננת, אלא גם השמיע דברי ביקורת יותר נחרצים מבעבר על הרכב התקציב – הן בצד ההוצאות (כספים קואליציוניים ומימון מטרות מנוגדות לצרכי המשק) והן בהכנסות (מתן הקלות מס הכנסה למעמד הביניים והרחבת הייבוא האישי הפטור ממע"מ). ובכל זאת, הנימה של הביקורת – זו הפנימית בצמרת האוצר וזו החיצונית בצמרת בנק ישראל – מנומסת ומרוסנת מדי מול המציאות המתדרדרת.
הרי לנגיד פרופ' ירון ולכל צמרת האוצר, כולל המנכ"ל שדחה את הודעת ההתפטרות שלו עד לאחר אישור התקציב, ברור לגמרי מה כן היה צריך להיכלל בימי מלחמה מתישים בתקציב ממשלה אחראי: יעד גרעון של 4% מהתוצר בלבד, אפס כספים ליעדים קואליציוניים, ביטול שורה ארוכה של הקלות מיסוי ופטורים שלא תורמים מאומה לפריון העבודה והייצור, הסטת תקציבים מצריכה להשקעות בתשתיות ועוד. בהיעדר צעדים אלו ולנוכח הייאוש והתסכול המתפשטים בציבור הרחב, הולך ונסדק בהדרגה החוסן של המשק הישראלי. חוסן שאינו מונח בכיסו של שר האוצר ושל חברי הכנסת החרדים ושבלעדיו נדרדר למשבר שלא ניתן לעצור.
