עד 7 באוקטובר הייתי בן אדם רגיל, שחי חיים רגילים.
קמה בבוקר לעבודה, נפגשת עם חברות, יושבת עם המשפחה.
והחיים? החיים לא מכינים אותך ליום שבו כל זה יקרה לך.
בשום שיעור, בשום שיחה, בשום ספר לימוד.
כמו איזה פיקציה כזו, שאם לא ממש חושבים עליה - אולי היא לא תתממש.
האמת הכנה היא שבאמת לא היה בי שום חשש שזה יכול לקרות לי.
והאמת היותר כנה היא שלא הייתי בטוחה בכל ליבי שאזכה לצאת משם.
בתחילת השבי היו כל כך הרבה חלומות ותהיות לגבי איך הכול יראה כשנחזור.
איך כולם יתנהגו? מה מספרים ומה לא? איך מתחילים הכול מהתחלה?
אתה צמא לצאת מהחלום הזה לתוך מציאות אמיתית.
מציאות שבה אנחנו בבית, מוקפים בכולם.
זאת כמיהה שבן אדם זר לא יוכל להבין.
כל לילה לפני שהלכתי לישון, וכל בוקר כשפתחתי את העיינים
זה כל מה שדמיינתי, בית.
לאט לאט כשהזמן בשבי עבר זה הפך להיות
מתי אוכל לפתוח דלת? או רגע לנשום אוויר עם טיפת אור מהשמש?
מתי אוכל להתקלח? לאכול? לשתות?
ואז אתה מבין שהאושר הטהור והסיפוק, נמצאים בדברים הקטנים
בליטוף של אמא בשיער, בחיבוק דוב של אבא
בלשבת עם אחותי על סיגריה בגינה או לבכות לחברה שלי בבית קפה
אני אשכרה הרגשתי מתה בגוף חי.
ולמרות כל השבי והסיפורים הקשים,
אף אחד לא מכין אותך ליום שבו תהפוך להיות השראה בשביל מישהו.
כשכבר סוף סוף החלטתי לצאת ולשתף את העולם במי אני ומה עברתי,
עשיתי את זה מסיבה אחת ברורה - העולם צריך לדעת מה עברנו שם.
לא התעסקתי לרגע בעוד סיבות שאולי יכולות להיות קריטיות,
ומטורף להבין בדיעבד כמה לא התעסקתי במה זה יכול לעשות לאנשים אחרים.
ואז הגיעה השיחת טלפון הזו, שאני לא אשכח בחיים.
אחותי הגדולה התקשרה להגיד לי שארבל יהוד ראתה את הכתבה שלי,
וזה נתן לה כוח להגיד משהו, אפילו אם זה "רק" משפט אחד.
נתתי לה כוח להתחיל לגעת בפצעים עמוקים, לשחרר עוד משהו מעצמה.
ירד לי כל הצבע מהפנים.
איך זה הגיוני שאני מקור השפעה עבור אחרים?
איך בדיוק אני נותנת כוח?
ובלי לשים לב, ככה ביום בהיר אחד בלי התראה מוקדמת
אני אשכרה נתתי כוח!
וזה מפחיד וזה ממש ממש מוזר
אבל אלוהים, כמה שזה מחזק.
אני חושבת שזאת פעם ראשונה מאז שחזרתי,
שבאמת הרגשתי חזקה, גיבורה, אלופה או כל מילה אחרת שאנשים טובים אומרים לי ברחוב.
הרגשתי ועדיין מרגישה גאווה עצומה שהצלחתי להפוך את הכאב שלי לחוזק אצל מישהו אחר.
הדרך בעזה לימדה אותנו להעריך את הדברים הכי קטנים שיש לעולם הזה להציע.
הבנתי שיש לי שיעורים שאני צריכה לעבור, דרך שחייבת להיכתב בספר חיים שלי.
חשבתי שברגע שאצלח את כל הניסיונות, אני אצא.
מאז הכתבה של ארבל ואריאל אני מבינה שזה לא נגמר בשבי.
יום יום, שעה שעה שאני משתדלת לצלוח משברים, לקום מהרצפה ולהמשיך לבעוט.
אבל יותר מהכול, אני מתחילה להבין שאולי הגיע זמני לפזר מהכוח שצברתי לאנשים נוספים.
לתת לאחרים את המקום להרגיש בנוח לספר את הסיפור שלהם, בדרך שהם היו רוצים.
לתת להם הזדמנות לחופש אמיתי, בדיוק כמו שאני קיבלתי.
לחלוק עם כולם את החיים האישיים שלי היה המהלך האמיץ ביותר שעשיתי.
אני לא מתחרטת על זה, אפילו לא לשנייה.
לא בחרתי בחיים האלה אבל היום אני עומדת בגאווה ואומרת:
אני רומי גונן ואני שרדתי את השבי בעזה.
הביאה לפרסום: ליהיא גורדון
