בדצמבר 2016 נחתו בנבטים שני מטוסי F-35I ראשונים. נתנו להם שם, "אדיר", וסימנו אותם במספרים: 901 ו-902. 902 נמסר לידיו של ד', טייס בצוות ההקמה של מערך ה-F-35 בישראל. תשע שנים וחצי עברו, והמטוס והוא עדיין יחד. אם תרצו, הילד החמישי שלו. ד', עכשיו תת-אלוף, הוא מפקד בסיס חיל האוויר נבטים, הבית של המטוסים שהיו לחוד החנית של צה"ל, מלכי הקרב. בשבת בלילה ד' וה-902 שלו יצאו לעוד גיחת הפצצה באיראן. גיחות נוספות היו על הפרק בהמשך השבוע.
המטוס, אפור כהה, כמעט שחור, מכונה דוממת בתוך מעטפת מרשימה, חמקנית, חנה ביום שני אחר הצהריים בדת"ק שלו, בעומק הבסיס. "אזהרה", אמר השלט בחזיתו. "המטוס חמוש". "מאז החתונה שלי לא צילמו אותי כל כך הרבה", אמר ד'. "ועוד מהגב", הוסיף. היה לו חיוך כובש, שהזכיר לרגע את טום קרוז בסרט "טופ גאן". בהמשך הריאיון, במשרד שלו במפקדת הבסיס, לא חייכנו הרבה. זהו ראיון עיתונאי ראשון שהוא מקיים בחייו. אחריות גדולה: הוא נכנס אליו בצעדים זהירים, מדודים, מחושבים היטב.
כאשר מדווחים על ההפצצות באיראן, הכל נשמע קל ומושלם, מלחמה במעמד צד אחד: מטוסי חיל האוויר השמידו משגרים כאן ושם, מחסני טילים, מתקני גרעין, תעשיות נלוות, עמדות בסיג', מפקדי צבא, מנהיגי שלטון. מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם. מול השלמות הזאת עומדים הנתונים הפחות מושלמים: הטילים והרקטות שעדיין משוגרים אל העורף האזרחי בצפון, בדרום ובמרכז, האזרחים שנהרגו, החורבן שנשאר, גם האימה, האובדן, החיילים שנפלו.
המלחמה בעורף ובדרום לבנון אמיתית; המלחמה באוויר נתפסת כסטרילית, נשלטת – מלחמה מהסרטים.
זה לא נכון. למטוסים שטסים 2,000 קילומטר מזרחה אורבים שני סוגים של סכנות. האחד, אש אויב; השני, תאונות מבצעיות. צריך אולי להוסיף להן תקלה שלישית – הרג המוני של בלתי מעורבים על הקרקע. אלה סכנות ממשיות. שותפינו האמריקאים חוו תקלות מכל אחד מהסוגים. נכון לכתיבת שורות אלה, ביום שלישי בצהריים, חיל האוויר שלנו משלים את משימותיו ללא נפגעים. בעיניי זה הישג גדול, ההישג הפחות מסוקר של המלחמה.
"קיווינו שהשיקום שלהם יהיה איטי יותר. בסיום עם כלביא ידענו שנצטרך לשוב. המטרה במבצע הייתה להסיר איום. הסרנו אותו באופן זמני וניגשנו לתכנון הסבב הבא"
איך אתה מסביר את היעדר התקלות, שאלתי.
"טפו, טפו, שימשיך ככה", אמר ד'. "אנחנו באמצע מלחמה. זה לא הזמן לסכם. אנחנו חותרים כל הזמן לעליונות אווירית אבל אין לנו עליונות אווירית מוחלטת. הם לומדים כל הזמן ומשתפרים. למרות המצב הקשה שלהם, הם משגרים אש נ"מ.
"גם היעדר תאונות זה לא עניין של מה בכך. לא פשוט להחזיק באוויר מאות מטוסים, לטוס 2,000 קילומטר ולחזור בשלום".
האם יש איום גם בטיסה מעל מדינות כמו עיראק וירדן, שאלתי.
"לרוב אין איום", אמר. "יש מקומות שמטרידים אותנו יותר ממקומות אחרים. אבל כשאתה טס רחוק כל כך יש פוטנציאל לתקלות. תדלוק באוויר זו משימה מורכבת. תדלוק בלילה זו משימה עוד יותר מורכבת".
סולל את הדרך
כמה מאלפי החימושים שחיל האוויר שחרר במלחמה באו מכאן, מנבטים, שאלתי.
"כמות מכובדת מאוד", אמר. "אנחנו תוקפים בעיקר באיראן, אבל גם בלבנון. ואנחנו טסים לא רק כדי לתקוף".
מה יודע ה-F-35 לעשות שמטוסי קרב אחרים אינם יודעים, שאלתי.
"כל הציפיות שהיו לנו מהמטוס הזה מומשו", אמר. "אפילו יותר. הוא מוציא מעצמו יותר ותורם יותר ממה שציפינו למטוסים מהדור הרביעי – F-15 ו-F-16. הוא רואה את זירת הקרב טוב מהם ויודע לתווך להם מידע".
במה זה מתבטא, שאלתי.
"אפשר לומר שהוא סולל את הדרך באוויר למטוסים אחרים", אמר. "בעזרת המידע שהוא מספק להם הם יכולים לתקוף במקומות שהאיום בהם חמור יותר".
אתה יודע, אמרתי, שבמדינות שביקשו לרכוש את המטוס הזה התעורר ויכוח על נחיצותו. הוויכוח לא פסח על ארצות-הברית ועל ישראל. המתנגדים טענו שהמחיר גבוה מדי, שמטען הפצצות שהוא נושא קטן מדי, שהחמקנות מפוקפקת, שמתגלות תקלות בהפעלתו. האם המלחמה הנוכחית הכריעה את הוויכוח?
"אני חושב שההחלטה לרכוש אותו הייתה מאוד נכונה", אמר.
האם המלחמה לימדה אתכם איך אפשר לשפר את הביצועים שלו, שאלתי.
"יש כמה רעיונות על הפרק", אמר. "אנחנו עובדים על זה, בשיתוף עם האמריקאים".
התפרסם, אמרתי, שמטוסים אמריקניים מוצבים בבסיסים של חיל האוויר בדרום. איך השותפות עובדת?
"מדהים", אמר. "קודם כל בקומה האסטרטגית – שיתוף הפעולה נותן לישראל יתרון ברור. שנית, בביצוע. עוד מטוסים, עוד חימוש: המאסה מקרבת הכרעה. והכלים: התדלוק באוויר הוא דוגמה אחת – יש עוד. התוכנית משותפת. גם השליטה, גם התיעדוף. חלוקת העבודה נושמת. היא משתנה כל הזמן, גם כדי להכווין מטרות, גם כדי להגיע להפעלה מדורגת".
מה היתרון שלהם, שאלתי, מה שלנו.
"הם מביאים המון כלים שחסרים לנו", אמר. "אנחנו מכירים היטב את המזרח התיכון. ה-F-35 שלנו היה הראשון בכל מה שנוגע להתנסות קרבית בזירה. כל חיכוך מקדם את הלמידה. לפני חודשים אחדים התקיים בבסיס האווירי האמריקאי רמשטיין בגרמניה כנס של קצינים מהמדינות שרכשו את המטוס. הם הזמינו אותי לספר להם מה למדנו".
נניח, אמרתי, שחיל האוויר שלנו היה זרוע במערך הצבאי האמריקאי, כפוף לגמרי להם. האם היית מבחין בהבדל?
"אנחנו מתאמנים שנים יחד", אמר. "יש בינינו הבדלי תרבויות, בלי לפרט".
האם המטוסים שלהם שהגיעו לכאן מטופלים על ידי ישראלים או על ידי אמריקאים, שאלתי.
"הם הביאו צוותים משלהם", אמר. "אנחנו שמחים לארח אותם אצלנו".
האם ישראל הייתה יכולה לנהל את המלחמה נגד איראן לבד, שאלתי.
"אתה יודע שנערכנו למתקפה על איראן בקיץ הקרוב, בלי האמריקאים", אמר. "הרעיון היה להתחיל את התוכנית בבליץ – מהר, במסה כבדה, בחיסול בכירים כדי ליצור תחושת נרדפות ולהקשות על האויב לנהל את המערכה, ובמקביל לפגוע בשיגור הטילים שמאיימים על ישראל. הבליץ בהתחלה יאפשר לצד שלנו לנהל את המלחמה למשך הזמן שאנחנו נקבע אותו. התוכנית מומשה במלואה".
אבל הכרעה לא הייתה, אמרתי.
"תיכננו לפגוע במשטר, בתעשייה הביטחונית, באיום לשנים הבאות", אמר. "לאחר חודש של לחימה אנחנו בדיוק בנקודה הזאת. אמנם יש לצערנו פגיעה בעורף. אנחנו עושים הכל כדי שתפחת. בכל מקרה, היא קטנה ממה שחווינו במבצע עם כלביא".
מה המטרות עכשיו, שאלתי.
"לגרוע מהם יכולות. לפגוע לא רק בטילים ובמתקנים הגרעיניים אלא בכל התעשייה הביטחונית".
"לא פשוט להחזיק באוויר מאות מטוסים, לטוס 2,000 קילומטר ולחזור בשלום. יש פוטנציאל לתקלות. תדלוק באוויר זו משימה מורכבת. תדלוק בלילה זו משימה עוד יותר מורכבת"
האם הופתעת מהמהירות שבה האיראנים שיקמו את היכולות שלהם, שאלתי.
"הפתעה היא לא המילה הנכונה", אמר. "קיווינו שהשיקום יהיה איטי יותר. בסיום עם כלביא ידענו שנצטרך לשוב. המטרה במבצע הייתה להסיר איום. הסרנו אותו באופן זמני וניגשנו לתכנון הסבב הבא. איראן היא מדינה גדולה. יש לה מקורות כספיים. המשטר משקיע אותם באפיקים שמאיימים על קיום מדינת ישראל".
גם מול איראן, אמרתי, גם מול לבנון – הציפיות לאחר המבצעים הרקיעו שחקים.
"נכון שלא רצינו לראות את חיזבאללה פוגע ביישובים בצפון", אמר. "אבל לא הופתענו שהצטרף למלחמה".
חיל האוויר, אמרתי, תרם את חלקו להריסה של עזה. ברצועה נותרו מעט מאוד בתים ראויים למגורים. עכשיו יש מי שמתכוון להגיע לתוצאה דומה בדרום לבנון: אדמה חרוכה. איך אתה מרגיש כלפי התרומה שלך ושל הטייסים שלך למהלך הזה?
"הכל עניין של מחיר", אמר. "אם המחיר הוא חיי חיילים שלנו, חיל האוויר יהיה שם בשבילם".
מבצע שלג
כאשר מסתכלים על יעדי ההפצצות באיראן, אמרתי, מתקשים להבין את סדר העדיפויות, מה חשוב יותר ומה פחות. אם הפרויקט הגרעיני הוא הכי חשוב, מדוע מגיעים למתקני גרעין אחרי חודש; מדוע חשוב לנו להפציץ מחסומים של הבסיג'; מה מועיל לחסל מישהו אם היורש שמתמנה תחתיו מסוכן יותר ממנו? מה טיבו של בנק המטרות, מה קודם בו למה?
"חילקנו מראש את המטרות להכרחיות, חיוניות וחשובות", אמר. "אנחנו פוגעים גם במוחות, גם במתקנים וגם בתעשייה העוטפת".
האם, שאלתי, יש משמעות לאמירה שבאה מטראמפ, אולי גם ממקורות ישראליים, ולפיה הושמדה 90 אחוז מהמערכת האיראנית. 90 אחוז ממה?
"אני לא מכיר את המספר הזה", אמר. "המטרה שלנו היא לגרוע מהם יכולות לשנים ארוכות. הזמן הקריטי לממש את ההישגים הוא עכשיו. יש בבנק המטרות סוגים שונים של פיקדונות. אף אחד מהם לא נפרע עד הסוף.
"במלחמה גם מזג האוויר הוא פקטור. נלחמנו בחורף, תקופה מאתגרת, ועכשיו, באביב, תקופה של מזג אוויר לא יציב. יש מגוון של בעיות מזג אוויר לאורך 2,000 קילומטר".
אחד המשגים שעושים צבאות מערביים, אמרתי, גם צה"ל, הוא ההתמכרות לספירת האבידות בצד השני. זה קרה בעזה וקורה עכשיו, מול איראן ומול לבנון. ההנחה הסמויה היא שהאבידות ימוטטו את הצד השני. למרבה ההפתעה, האויב מסרב להתמוטט.
"למדנו את השיעור הזה על בשרנו ב-7 באוקטובר", אמר. "היום אנחנו צבא אחר ומדינה אחרת.
"החטא שלנו ב-7 באוקטובר – וכשאני אומר שלנו אני מתכוון גם לעצמי – הוא שלא הסתכלנו די על היכולות של האויב. המודיעין התעסק יותר במה שהאויב מתכוון לעשות ופחות במה שהוא יכול".
אם מדינת ישראל הייתה מתייחסת רק למה שהאויב רוצה ויכול היינו חיים במלחמת נצח, אמרתי. בתום מלחמת השחרור שבע מדינות ערביות נשבעו לחסל את ישראל, אבל בן-גוריון העריך שהן לא ימהרו לממש את הכוונה שלהן. לישראל היו בעיות קיום דחופות יותר. הוא הקטין את הצבא בחצי. הוא צדק.
"זה אף פעם לא אפס מול אחד", אמר. "כדי לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון אתה צריך צבא חזק".
חילות אוויר לא מנצחים מלחמות, אמרתי.
"אני מודע לכך", אמר.
כל טיסה לאיראן, מהמראה לנחיתה, כולל הפצצה, כולל תדלוק, דורשת שעות לא מעטות באוויר, אמרתי. איך אתם מסתדרים?
"אל תדאג", אמר. "יש שקיות".
לאחר שנתיים וחצי של מלחמה רצופה האם אתה מבחין בסימני עייפות, שאלתי.
"כולם נמצאים במלחמה, לא רק הטייסים", אמר ד'. "גם כל מי שעוסק בתחזוקת המטוסים; גם אנשי מנהלה. זה מאוד מאתגר. אני מוריד את הכובע בפני אנשי המילואים, שמקריבים את מסגרת החיים שלהם עבור המלחמה. זה לא פשוט גם לסדירים ולמשרתי הקבע. אנחנו המפקדים, לבד מהמשימות הצבאיות שמוטלות עלינו, עסוקים בעיקר בזה – באורך הנשימה של המשרתים. לא פשוט למצוא את האיזונים הנכונים".
עוד אנחנו מדברים ונהמה כבדה, מחרישת אוזן, מילאה את החדר. שלנו או שלהם, שאלתי.
הוא חייך. "F-35 ממריא למשימה", אמר.
מה אתה מספר לאשתך כשאתה חוזר ממשימה, שאלתי. מה אתה מספר לילדיך. הרי אתה לא נותן להם תדריך מבצעי. מה יגרום להם לחייך כשהם פוגשים אותך לכמה שעות, בין משימה למשימה?
הוא התקשה לבחור. "כשאנחנו מתחברים למטוס תדלוק של השותף שלנו, השיחה היא באנגלית", אמר. "יש להם קוד דיבור בתהליך הזה שמיוחד לכל טייסת. לקח לנו זמן להבין את הסלנג. לכל טייסת יש קוד דיבור משלה ששולח אותך לדרך".
מה אתה מספר להם על איראן?
"הרבה שלג בעונה הזאת של השנה", אמר. "באזורים שבהם פעלנו רואים כתישה, חימושים ופיצוצים. מעבר להם, מדינה יפה".
כולם, אמרתי, הפוליטיקאים, הכתבים, האנשים ברחוב, קוראים לכם עכשיו גיבורים. לא מזמן קראו לטייסי המילואים סרבנים ובוגדים, אבל עכשיו כל מי שלובש מדים הוא גיבור. אני מודה שהתופעה הזאת מעוררת בי אי-נוחות. גיבורים יש מעטים.
לאחר מחשבה אמר ד': "אני מסכים איתך: צריך לדייק את המונח. אנחנו עושים מה שהתאמנו לעשות, זה המקצוע שלנו".
ועל זה הם ראויים לכל ההערכה.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.04.26
