בישולים תחת אש. המשפחות מקריית שמונה שעומדות לעבור חג מתוח ורועש במיוחד, אבל בחרו בכל זאת לציין אותו בביתם. קולות היללה של האזעקות מפני מטחי הרקטות והכטב"מים ששיגרו חיזבאללה, הפריעו שוב ושוב לעבודות הבישול והכנת מנות החג.
חיים וטליה בומש גרים בעיר כבר 48 שנה. נדמה שהם עברו בה הכול: קטיושות, חדירות, פינויים ומלחמות - אבל את חג החירות הם לא מוכנים לחגוג השנה בכל מקום אחר. "אנחנו לא עוזבים שוב בשום אופן", אומרת טליה. "יש לנו עונג גדול להיות בבית עם כל המתח. מצד שני, לא האמנו ששוב נהיה במלחמה כשיש לנו ילדה שהיא כבר בת 48 ונכדים שלא יכולים לבוא בגלל הסכנה".
חיים אמר כי "הילדים וכל הנכדים רצו לבוא לליל הסדר, אבל אמרנו שזה מסוכן מדי. נעשה את הסעודה עם הבת רעות, שגיא וחמשת ילדיהם שגרים לידינו כי להם יש מקלט בבית".
בסופרמרקט המקומי הם פוגשים את השכנים שנותרו. קונים מצות, מתחבקים בהתרגשות בין המדפים, מנסים לשמור על שפיות בתוך הטירוף. טליה לא מרגישה שצריך לרחם עליה, אבל היא בהחלט דורשת הכרה במציאות הבלתי אפשרית: "חייבים לעשות משהו אחר. לא יכול להיות שכבר שלושה דורות אנו חווים את המצב הזה".
חיים התעקש כי הבחירה להישאר בעיר היא לא גבורה: "יש פה מאות משפחות מבחירה שיחגגו כאן את חג החירות, לא נשארו בעיר רק 'המסכנים'. אנחנו בני חורין להחליט שאנחנו כאן בבית. גם אם נצטרך להעביר את כל ליל הסדר במקלט - אנחנו פה. אבל אני רוצה שכולם ידעו שאנחנו קו ההגנה הקדמי של תל אביב ולמעשה של כל המדינה, וזכותנו לחיות בביטחון".
דוד עמר, רעייתו שירן וחמש בנותיהם לא מתכוונים להעביר את ליל הסדר שוב בבית מלון או בדירה שכורה כעקורים מעירם. הפעם הם יציינו את ארוחת החג מתחת לאדמה, על רצפת הבטון של המקלט השכונתי. דוד: "עברנו ליל סדר במשך שנתיים בירושלים, ואמנם היה לנו כיף, אך אין כמו בבית. נלך לתפילה ונציין את החג עם כמה שיותר שמחה, אבל מתחת לאדמה".
משפחת עמר לא תהיה לבד. ב-80 מקלטים ציבוריים ברחבי קריית שמונה יחגגו ביחד את חג החירות תושבים שבחרו להישאר בעיר. מדובר ביוזמה בהובלת העירייה וקק"ל ובשיתוף קרן רש"י, הקרן לידידות, מנהלת תנופה לצפון, חברת Max והחברה למתנ"סים.
"זו תהיה תחושה מוזרה לומר 'עתה בני חורין' במציאות הזאת", מודה דוד בכאב, "אבל נעשה את 'והגדת לבנך' ונספר לילדים שלנו על הניסים שעושה איתנו הקדוש ברוך הוא ועל הדברים הטובים שקורים לנו".
ארבל שוויקי, בן 19 ממושב חניאל שבעמק חפר, יחגוג את ליל הסדר עם כמה מחבריו למכינת "גליל עליון" בשלוחת מטולה, לראשונה בחייהם ללא ההורים ובני המשפחה - ובצמוד למוקד האזרחי של המושבה. הם בחרו להישאר בחזית העורף ולסייע בתפעול החמ"ל שנותן מענה 24/7 לצרכים האזרחיים של התושבים המעטים יחסית שנותרו על הגדר. "ברור שגם אני רוצה להיות בחג עם המשפחה, אבל אנחנו מבינים שיש בנו צורך כאן, לסייע ולתת מענה לתושבים שנשארים כאן בחג", מסביר ארבל.
לצדם יישארו גם ראש המכינה נתנאל ברק ומשפחתו של אחד החניכים שתגיע למטולה כדי לבשל עבורם את ארוחת החג. מאז פרוץ מלחמת "שאגת הארי" כמעט ולא עזבו חניכי המכינה את מטולה. ארבל מספר כי "ביקשו מאתנו במועצה שנעזור להם גם בחג וזה ברור שאם צריך אותנו אז זה מספיק חשוב שנישאר פה". וההורים? הם הסכימו "לוותר" על הבן בשל הנסיבות המיוחדות: "ההורים שלי מפרגנים. הם ידעו שהשנה הזאת היא הטובה בחיים שלי ואני כאן כדי לעשות את כל מה שצריך. אמא שלי שמחה שטוב לי ושאני שלם עם זה". ארבל וחבריו מתכננים גם לבשל היום, ואספו רעיונות למתכוני החג מבית ההורים: "הרעיון הוא שלא נרגיש שאנחנו עושים את זה באילוץ אלא שנעשה אותו כליל סדר שלא נשכח כל החיים".
ההחלטה להישאר בטווח האש בערב החג הייתה ברורה מאליה עבור נתנאל ברק (39), מנהל השלוחה ותושב כמון. הוא ישאיר את אשתו חן וארבעת ילדיהם בבית כדי להיות עם החניכים שלו במתחם המבוצר במטולה. "דוגמה אישית היא ערך בסיסי להובלה ולמנהיגות ולזה אנחנו מחנכים אותם", הוא מסביר.
מבחינת נתנאל, הנוכחות שלהם במטולה היא חלק מהגדרת התפקיד של המכינה במלחמה, והפעילות מוכרת כ"פעילות חיונית". "בסוף זה חג משפחתי שאנשים רגילים להיות בו בבית, ובטח החניכים שזו הפעם הראשונה שהם מחוץ לבית בחג כי הם אפילו לא התגייסו לצבא, אבל אני איתם בדבר הזה. אמנם אנחנו לא בחזית ולא נלחמים, אבל הציפייה מאתנו, ויותר מכך, הציפייה שלנו מעצמנו, היא להיות בחזית של העורף".
ברק מדגיש כי אחרי שנתיים וחצי של מציאות מורכבת בקהילות הגבול הצורך ב"כתף" אזרחית הוא קריטי: "יש פה ילדים, נוער ומבוגרים, ויש סיבה שאנחנו כאן איתם בערבות הדדית וסולידיות, וגם בפעילות שלנו במסגרות החינוכיות ובכל דבר שצריכים פה את היד והכתף שלנו".
