קשה לדמיין מציאות שבה יושבים סביב אותו שולחן סדר, זה מול זה, חרד"לניק בוגר ישיבת הר המור ובן למשפחה פיליפינית מדרום תל-אביב. אבל בתוך המיקרוקוסמוס של מוצב אסטרה בגבול לבנון, הצפוני שבמוצבי הר דב, זה בכלל לא אישיו.
ג'ריק (שמות כל המרואיינים בכתבה בדויים), שעדיין אין לו אזרחות ישראלית אבל לחם שנה וחצי בעזה, הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה הזאת: הפלוגה המבצעית בגדוד צבר של גבעתי. ועל אף שהם מגיעים מרקעים כה שונים, שורר ביניהם קשר דם שאין חזק ממנו.
7 צפייה בגלריה
"יש בפלוגה נוצרים ודרוזים, דתיים וחילונים, כל הגוונים של עם ישראל, ואנחנו נלחמים יחד"
(צילום: יואב קרן )
למפקד הפלוגה, סרן איתן ממעלה אדומים, זה כבר הסדר הרביעי מחוץ לבית. "לפני שלוש שנים עשיתי את הסדר בחווארה", הוא מספר, "לפני שנתיים הייתי בבית חולים, אחרי שנפצעתי בעזה. לפני שנה עשיתי את הסדר עם החיילים שלי ברצועה, ועכשיו בגבול לבנון".
הוא מזכיר את הפציעה כבדרך אגב, ורק כשמפצירים בו הוא מציין שהרופאים רצו לקטוע את רגלו בגלל זיהום. "אמרתי להם: 'ממש לא, אני עוד צריך להילחם בלבנון'. והנה אני כאן, על שתי רגליים", הוא נזכר.
לכל אחד מהם יש משפחה שעשתה השנה את הסדר בהרכב חסר. אבל אצל משפחתו של יותם, גם הוא ממעלה אדומים, החוסר הוא אמיתי, וכואב. בשנת 2004 נפל אחיו, לוחם סיירת גבעתי, כשהנגמ"ש שלו עלה על מטען בשכונת זיתון בעזה. יותם לא זכה להכירו: הוא נולד שנתיים אחר כך. לגבעתי התגייס בעקבות אחיו. "אמא שלי לא רצתה שאתגייס ללחימה, אבל בתוך תוכה היא יודעת שזה הדבר הנכון לעשות", הוא אומר.
לקראת סיום התמרון בעזה, לפני שעלו ללבנון, היה יותם סמל מחלקה. "נמ"ר מהמחלקה שלי עלה על מטען בשכונת זיתון", הוא מספר, "ארבעה נפצעו, כולם חברים טובים שלי. אחד מהם חזר לפלוגה והוא היום הרס"פ שלנו". "איך הייתה התחושה להילחם במקום שבו נפל אחיך?" שאלתי. "זה נותן לך הרבה כוחות והרבה משמעות".
עכשיו הוא סגן הרס"פ, ושניהם מנהלים ביד רמה את ההכנות לליל הסדר שאליו הצטרפתי. במטבח של המוצב, שיושב ממש על קו הגבול הבינלאומי, אלעד מנהריה מכין את קערות הסדר המסורתיות. בתנור מתבשלים דג בשקדים ואגוזים, שוקי עוף ואסאדו. על השולחנות מונחים תפריטים שהודפסו בגדוד.
אלעד, שנתיים וארבע בצבא, הוא נהג נמ"ר וטילן ("אני יורה טילי נ"ט"). לגבעתי הגיע בעקבות אביו, שהיה גם הוא לוחם בחטיבה. בניגוד אליו, שעושה את הסדר בתוך מוצב ממוגן היטב, למשפחתו אין ממ"ד או מקלט בבית. "יש להם זמן התרעה של עשר שניות, וגם זה לא תמיד", הוא אומר, "אמא שלי מתבאסת שאני לא עושה איתם את הסדר, אבל היא יודעת שאני כאן, בגבול לבנון, כדי שהם יוכלו לעשות את החג כמו שצריך".
את המסר הזה מעביר המ"פ בדברים שהוא נושא לפני תחילת הסדר. "הסיבה שאנחנו עושים את הסדר כאן, ולא עם המשפחות שלנו, היא כדי שבקיבוץ דן, בנמרוד, ברמת הגולן ובקריית שמונה, יהיה ליל סדר נורמלי. כיף גדול לעשות את זה איתכם. אוהב אתכם. חג שמח לכולם".
7 צפייה בגלריה
"אמא מתבאסת שאני לא איתם בליל הסדר, אבל היא יודעת שאני כאן כדי שהם יוכלו לחגוג כמו שצריך"
(צילום: יואב קרן )
אנחנו נמצאים בגזרה של חטיבת ההרים, שנקראת כך משום שהיא חולשת על שני קווי גבול הרריים: החרמון בגבול סוריה והר דב בגבול לבנון. מדובר בגזרה ייחודית ומורכבת מאוד, בגלל תוואי השטח התלול ומזג האוויר הקיצוני. בשביל לוחמי גדוד צבר, שמחזיק את הר דב בארבעת החודשים האחרונים ומבצע בחודש האחרון פשיטות לאיתור אמצעי לחימה והשמדת תשתיות בתוך לבנון, זה שינוי מרענן אחרי יותר משנתיים בעזה.
"כמ"פ, יש לי שתי מטרות", אומר סרן איתן, "הראשונה זה להשמיד אויב, והשנייה זה לשמור על הלוחמים שלי, שיחזרו הביתה בריאים בגופם ובריאים בנפשם".
לקראת החג התקשר איתן למשפחות שכולות מהגדוד. "רציתי להגיד להן חג שמח, לשאול מה הם צריכים, איך הם מרגישים, וקיבלתי מהם כל כך הרבה חום ואהבה: 'תמשיכו קדימה, תילחמו, תנצחו'. זה מטורף. המשפחות השכולות ממש מחזקות אותנו", הוא מספר.
אלחנן (25) התגייס לפני כשנה, אחרי שסיים את לימודיו בישיבת הר המור. בבית מחכים לו אישה ושני ילדים – בן שנה וחצי ובת שלושה שבועות. "זה קשה, זה מאתגר, אבל הבית משדר שמחה, משדר כוח. עם כל האתגר, אני שמח מאוד להיות פה. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, כך שמה שאנחנו עושים פה קשור בצורה הדוקה לעניינו של החג", הוא אומר.
הוא גדל בכוכב השחר שבחבל בנימין ומתגורר היום עם משפחתו הצעירה בירושלים. לפני חצי שנה עברו הוריו למטולה. "הם רצו לחזק את יישובי גבול הצפון", הוא מסביר. "אז אתה ממש מגן על הבית שלהם", אמרתי. "על הבית של עם ישראל. וההורים שלי בתוכו", תיקן אלחנן.
אך למרות שהוא נמנה על צעירי הפלוגה (בוותק, לא בגיל), אלחנן מנהל את ליל הסדר. "כל אחד רגיל לסדר בבית שלו, בסגנון שלו, ונראה לי שזו ההזדמנות, כשכולנו במדים, להשאיר בחוץ את ההבדלים בינינו ולפתוח את הלב ברוחו של החג", הוא אומר, ומורה: "שכל אחד ימזוג כוס מיץ ענבים לחברו".
7 צפייה בגלריה
כשכולנו במדים, צריך להשאיר בחוץ את ההבדלים בינינו ולפתוח את הלב ברוחו של החג
(צילום: יואב קרן )
הלוחם שיושב ליד ג'ריק מוזג לו כוס תירוש. לאורך כל קריאת ההגדה הוא מסביר לו מה קורה, ומפעם לפעם מחבק אותו כאח. "לפני שהתגייסתי לא ידעתי כלום על מנהגי היהדות והכשרות", מספר ג'ריק, "יש לי את החגים שלי כי אני נוצרי, אבל כשאני רואה את החברים חוגגים יחד, שמחים ביחד, מגובשים, זה משמח גם אותי".
הוא הגיע לגבעתי בהמלצתם של כמה מחבריו, ששירתו גם הם בחטיבה הסגולה. כשהיה בטירונות נפל בעזה חברו הטוב, רס"ל (מיל') סדריק גרין ז"ל, גם הוא בן למשפחה פיליפינית. "כשסיפרו לנו שהוא נהרג, התפרקתי", הוא מספר, "אבל זה נתן לי דחיפה להילחם ולהגן על המשפחה ועל המדינה".
לפני הסדר אנחנו יושבים עם איתן המ"פ במשרדו. מהמוצב בגבול לבנון הוא מבקש להעביר מילות עידוד: "החברה הישראלית היא הדבר הכי חזק שקיים. כשיצאנו מעזה הייתי צריך לעצור אזרחים טובים שרצו להביא לנו תרומות ולעשות לנו על האש. זו החברה הישראלית. והחברה הישראלית הם אותם גיבורים שאתה רואה כאן, ונלחמים שנתיים ברצף. יש לי בפלוגה נוצרים ודרוזים, יש לי דתיים וחילונים, נשואים ורווקים, כל הגוונים של עם ישראל, ואנחנו נלחמים יחד, אוכלים מאותו סיר ומחפים אחד על הגב של השני".
וכשרואים את החיילים שלו מחובקים סביב שולחן הסדר, מבינים על מה הוא מדבר.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.04.26
