לפני כמה ימים פגשתי את אבא שלי בן ה-86.5. חגגנו את שמחת האירוסין של הנכדה המי יודע כמה שהוא מחתן. כן ירבו. היהודי חווה תלאה או שתיים מתלאות העם היהודי. למעשה את כולן מאז שנת 1939: מלחמת העולם השנייה, כל מלחמות ישראל מאז שעלה ארצה בשנת 1960, הוא קבר בן באינתיפאדה הראשונה, וחי במזרח ירושלים בשנייה.
ילדיו, חתניו, נכדיו, ובני הזוג של נכדותיו עשו במצטבר אלפי אלפים של ימי מילואים בכל הגזרות במלחמה הזאת, ולפני כן שירתו יחד שנים אינספור בחובה וחלקם בקבע. הוא יודע מה זה להיות יהודי נרדף, הוא יודע דאגה מה היא, מכיר היטב את המחיר, וכאב וצער היו מנת חלקו לצערי הרב. בקיצור, ראה משהו.
הוא חי עם אמא שלי כבר 51 שנה באותו בית בן שלושה מפלסים בעיר העתיקה, הם לא צעירים ולא מתניידים בקלות. הבית לא מונגש, נטול ממ"ד, ורק בסבב הזה עם איראן השכונה חטפה כבר פעמיים. כשיש אזעקה הם יורדים לסלון שבמפלס התחתון, ויושבים שם כמה דקות.
אז עמדנו רגע בשולי האירוע ושאלתי איך עוברים עליו הימים. ומה שהיה לו לומר הוא: "כל מה שקורה לנו עכשיו, זה חבלי משיח דה לוקס". יש לו בית מואר ומחומם, סופר מרקט, חנויות מכל סוג, וכל שירות שרק יעלה על דעתו, כולם פתוחים ופעילים. כל השירותים הרפואיים זמינים לו, וכעובד מדינה בגימלאות הוא מקבל פנסיה בתחילת כל חודש כמו שעון. כל שיעורי התורה שהוא משתתף בהם מדי יום, כולם מתנהלים כרגיל בבית הכנסת או בזום. ובתוך המלחמה הכי קשה שיכולנו לתאר לעצמנו, הוא חוצה את הארץ ממזרח למערב לאירוסין של עוד נכדה.
ברור שלא קל כרגע, ברור שיש כאלה, בעיקר אחינו תושבי הצפון, שמשלמים מחיר לא פשוט באובדן השיגרה, בפחד גדול, בזמן התרעה קצר מדי. אבל אם מרימים את הראש ומביטים על כל מה שקרה לנו בשנתיים וחצי האחרונות, אי אפשר שלא לראות איך עברנו מהטבח הכי גדול מאז קום המדינה, ליד חזקה וזרוע נטויה, על כל אויבינו, בכל הגזרות. איך הפסקנו להיות פאסיביים ומפוחדים וגלותיים, והפכנו ליוזמים. איך המנהיגים ומפקדי הצבא שלהם חפורים מתחת לאדמה, ואצלנו רב אלוף אייל זמיר עולה לחזית הצפון, ועושה ליל סדר יחד עם הלוחמים.
איך המנהיגים ומפקדי הצבא שלהם חפורים מתחת לאדמה, ואצלנו רב אלוף אייל זמיר עולה לחזית הצפון, ועושה ליל סדר יחד עם הלוחמים
יש בימים האלה בישראל שיח ער על הזכות להתלונן. אז לא, אנחנו לא מאלה שמתלוננים על אלה שכן מתלוננים. ממש לא. אבל גם מותר לומר שקורה פה דבר בלתי נתפס בכל קנה מידה. ואבא שלי, שראה דבר או שניים מתלאות העם היהודי, לא חלם שככה ייראו הימים שבהם נהפוך את הקערה על המפלצת האיראנית, יצרנית ויצואנית הטרור הכי גדולה אי פעם.
עמיחי אתאליהמושג הזה "חבלי משיח", קצת התעוות בגלל השיר הקצבי. חבלי משיח הם לא דבר כייפי. זה כאבים, ייסורים, וסבל, של ימי גאולה. ואבא שלי שראה המון, לא מתכחש לזה שיש כרגע אתגרים משמעותיים. גם ברגע זה יש לו נכדים שסגרו את ליל הסדר במילואים, והשאירו אישה וילדים בבית. כאב שכול הוא מרגיש את הצריבה בבשר על כל שם חדש שהותר לפרסום. הוא לא טומן את הראש בחול ומכיר בזה שיש פגיעה לא פשוטה בשיגרה של כולנו. אבל הוא אומר שביחס לכל מה שעברנו, ביחס למה שחשבנו שמלחמה כזאת תדרוש מאיתנו, ביחס להישגים חסרי התקדים, מה שעובר עלינו עכשיו הם חבלי משיח דה לוקס.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.04.26
