השיח הסוער שמתנהל סביב שאלת פירוק חיזבאללה מנשק מקפל בתוכו את כל הליקויים שקיימים בשיח הישראלי מאז 7 באוקטובר: סיסמאות חלולות, ולא פעם פנטזיות, שמחליפות ניתוח מציאותי; התמכרות למונחים חד-ממדיים ו"מוחלטים", ובראשם "הניצחון"; היעדר שיח ישיר וכן של ההנהגה עם הציבור; והתרפקות על יעדים והישגים צבאיים ותפיסתם כ"דוקטרינה", תוך הפגנת בוז לחשיבה מורכבת ולביקורת שזוכות לתיאור "תבוסתנות חמוצה ולא פטריוטית".
הדבר מעיד שישראל היא למעשה מדינה נטולת תפיסת ביטחון לאומי, ולמעשה מתעקשת שלא לפתח כזאת. כל זאת, למרות שהעולם משתנה דרמטית מאז 7 באוקטובר, לרבות הארכיטקטורה המזרח תיכונית ומפת האתגרים הניצבים בפני ישראל. הדבר הכי קרוב לתפיסת ביטחון היה "נאום עשרת הדיברות" של נתניהו שבעיקר המחיש את החללים הקיימים במקום משנה סדורה.
תפיסת ביטחון לאומי מחייבת תהליך חשיבה מעמיק, וכן קונצנזוס פנימי ומבט לטווח הארוך. היא לא יכולה להסתמך על הנהגה שנויה במחלוקת, וודאי שלא על אג'נדות פוליטיות ואידיאולוגיות שמייצגות חלק ואולי אף מיעוט בציבור. מקבלי ההחלטות מבקשים להרחיק עצמם מ-7 באוקטובר, וחותרים להצטייר כמתקני טעויות העבר ומבשרים על תפיסה רעננה ומפוכחת. בפועל, אותה ההנהגה נעה מקצה לקצה: מהתבססות על רעיונות אמצע עמומים לפני 7 באוקטובר (הסדרה, שלום כלכלי, הכלה, ניהול סכסוך) - למדיניות של "רק כוח" כיום.
ניתוח מהלכי ישראל בכלל הזירות חושף יסודות שיכולים להיקרא קווים כלליים לתפיסת ביטחון, ובראשם: נטילת שטח מהאויב בטענה שכך מגינים טוב יותר על יישובינו, ובליווי התובנה שערבים מבינים רק שפה כזו, שאליה מזדנבות אמירות בנוגע ל"ירושת הארץ" ולהתיישבות ממניעים אמוניים; הפעלת כוח מתמשכת, ולמעשה קיבוע מציאות של מלחמות כהוויה לאומית, והדיפת סיומן באמצעות רגל מדינית (לא פעם תוך הפגנת בוז לרעיונות כאלה); טיפוח גורמי כוח מקומיים, גם אם אלה שנואים על עמם ועל מדינות האזור שרואות בהן ביטוי ל"מזימות" שמקדמת ישראל (חמולות ומיליציות בעזה; עדות בסוריה; חבל בדלני בסומליה ועוד); פיתוח קשרים אסטרטגיים עם מדינות רחוקות יחסית כמו הודו, יוון וקפריסין, לרוב על חשבון זיקות למדינות במזרח התיכון שממשיכות להתנות נורמליזציה בדיון על הנושא הפלסטיני; ואין-ספור פנטזיות לא מתוחקרות שהפכו ליסוד קבוע בהתנהלות ישראל, דוגמת ה-GHF והריביירה בעזה.
למרות שיתוף הפעולה חסר התקדים עם ארה"ב שבולט במערכה הנוכחית, יש לזכור שמדובר בנשיא שהוכיח יכולת לכפות על ישראל דברים (הסדרה בעזה, מניעת סיפוח בגדה), עלול לשנות במהירות את עמדותיו, ויתחלף בעתיד
יסוד מרכזי נוסף הוא טראמפ. למרות שיתוף הפעולה חסר התקדים עם ארה"ב שבולט במערכה הנוכחית, יש לזכור שמדובר בנשיא שהוכיח יכולת לכפות על ישראל דברים (הסדרה בעזה, מניעת סיפוח בגדה), עלול לשנות במהירות את עמדותיו, ויתחלף בעתיד. ברקע קיימת אמריקה שחלק לא מבוטל בה, בפרט הדור הצעיר, לא מצדדים אוטומטית בישראל ואף חשים כלפיה ניכור.
להיעדר תפיסת ביטחון עדכנית קשר הדוק לכך שבישראל טרם בוצע תחקיר ממלכתי שבירר לעומק את שורשי הטראומה הגדולה בתולדותיה, תוך ניתוח כיצד נוצרה הקונספציה שאיפשרה את המחדל ההיסטורי ומה הלקחים הנדרשים כדי שכשל דומה לא יחזור על עצמו. וכך באופן לא מפתיע, צומחים עוד כשלים וטעויות הערכה - לרבות במלחמה הנוכחית, למשל מידת ההתערבות של חיזבאללה או היכולת למוטט את המשטר האיראני באמצעות עידוד מיעוטים. אלה מוכיחים שרבים מסממני 7 באוקטובר עדיין כאן, ואיתם חוסר ההבנה המתמשך לגבי הגיון האויב, פער חמור שנדחק מפאת ההתבשמות בהצלחות הצבאיות המסחררות.
מסרסי הביקורת בישראל תובעים "אל תגידו מה לא, אלא מה כן", ומכריזים ששאלות פוגעות ברוח הניצחון, באופן שמזכיר את אווירת המבסוטיזם והציווי לתמימות דעים ששררה ערב 7 באוקטובר, והייתה אמורה להיעקר מהשיח הישראלי אם היה נערך תחקיר. אז "מה כן"? ראשית שההנהגה תנהל שיח עם הציבור (שבקושי קיים) שממנו תשתקף הבנת מציאות מדויקת, בפרט לגבי טבע האויב (אין "העלמה" שלו ואין "ניצחונות מוחלטים" באזורנו כיום). שימוש יתר באשליות מוליד תסכולים נוכח אי-מימוש ההבטחות המוגזמות והנחרצות, לצד "התפתלויות", כמו הצורך להסביר מדוע חיזבאללה בעצם לא "התפוגג" בסוף 2024, והאיום האיראני לא הוסר ביוני שעבר.
על בסיס כך ניתן יהיה להגדיר יעדים ריאליים למערכות המנוהלות כרגע: פחות דיבור על מיטוט המשטר באיראן וכיצד "בוראים מזרח תיכון חדש", ויותר על איך מוודאים את נטרול יכולות הגרעין והטילים (במלחמה או בהסכם); לא "אידוי" חיזבאללה, אלא ניקוי דרום לבנון ושימור חופש פעולה; ולא "השמדת חמאס" ודה-רדיקליזציה של הפלסטינים שמחייבים כיבוש מלא וממושך של עזה, אלא וידוא שלא תהיה התעצמות צבאית ושימור חופש פעולה גם בגזרה הזו.
המשך הלגלוג לדרישה לאסטרטגיה והדיפה אובססיבית של התביעה לתחקיר נוקב, מונעים התפנות לחשיבה על תפיסת ביטחון לאומי עדכנית המבוססת על ניתוח מפוכח של המציאות וקונצנזוס פנימי, ומבטיחים שישראל תהיה כלואה בלולאה נצחית: תקצור הישגים צבאיים כבירים, לרבות סיכולים ו"עריפות" (שהוכח כי אינם מבטיחים הכרעה), אך לא תצליח לתרגמם להישגים אסטרטגיים, ועלולה להיקלע למערכות התשה מתמשכות ונטולות יעדים ברורים.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
להיעדר תפיסת ביטחון עדכנית קשר הדוק לכך שבישראל טרם בוצע תחקיר ממלכתי שבירר לעומק את שורשי הטראומה הגדולה בתולדותיה
