"אם האורניום המועשר נשאר באיראן, המלחמה נכשלה".
בעקבות יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין עמה, העשירה איראן חלק מהאורניום שברשותה לרמות גבוהות מהמותר לה על פי ההסכם. היא מנעה מסבא"א לקיים פיקוח הדוק על התהליכים הללו, בניגוד מוחלט למחויבות האיראנית על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. בדוח האחרון שפרסמה הסוכנות נמסר כי בידי איראן 440.9 ק"ג של אורניום מועשר לרמה של עד 60%.
למרות זאת, הוצאת האורניום מאיראן לא נכללה במטרות מבצע עם כלביא ולא במבצע שאגת הארי. הטעמים לכך פשוטים: לישראל, וככל שניתן להעריך גם לארה"ב, מעולם לא הייתה כוונה לשגר אלפי לוחמים ללב איראן כדי לבצע השתלטות צבאית קרקעית על המתקנים הגרעיניים. על אף שלארה"ב, בשונה מישראל, יש יכולות מעצמתיות ייחודיות, מסתמן שההעדפה שלה היא להוציא את האורניום מאיראן במסגרת הסכם כולל, ובהיעדר הסכם, לעקוב אחרי האתרים החשודים על מנת לפעול נגדם מהאוויר ככל שיהיה בכך צורך. ממילא לא ברור היכן מאוחסן בוודאות האורניום המועשר, ואין לשלול שחלקו ואולי רובו או כולו ממוקם באתרים בלתי מוכרים.
בכל מקרה, מתקני ההעשרה של איראן הושבתו כליל וספק אם ניתן יהיה להשיבם לתפקוד, ודאי לא במועד קרוב. כמו כן, ידוע כי איראן, למרות נסיונותיה הרבים במהלך השנים, עדיין לא הצליחה להשיג פריצת דרך שמאפשרת לה לעבור משלב השגת החומר הבקיע לשלב ייצור מערכת הנשק. בשנה האחרונה חוסלו רבים מן המדענים הבכירים שעסקו במאמצים אלה. בלי יכולת לפתח את הנשק עצמו, לאורניום שבו איראן אוחזת, גם אם יועשר לרמה צבאית מלאה, אין משמעות מעשית. לאור כל זאת, הצלחת הפעולה המשותפת לישראל ולארה"ב לא תיבחן כלל בהקשר של הוצאת האורניום מאיראן. נפילת המשטר או כניעתו לתכתיבי טראמפ יפתרו גם את סוגיית האורניום, בתוך שלל היתרונות הכבירים של התפתחויות כאלה.
"טראמפ הוטעה על ידי האופטימיות של ישראל/המוסד"
זו טענה שמעידה על בורות בכל מה שנוגע לתרבות קבלת ההחלטות בארה"ב. הנשיאים האמריקאים מגבשים את מדיניותם אך ורק על פי האינטרסים הבלעדיים של ארצם. גם הנשיא טראמפ, ככל קודמיו, מתחשב בבעלות בריתו, אבל השיקולים המכריעים שמנחים את הבית הלבן בהנהגתו הם "מה טוב לעם האמריקאי". במסגרת זו, המידע המודיעיני היחיד שמסייע לנשיא ולצוותו במלאכת עיצוב המדיניות חייב להיות אך ורק Made in the USA. הערכותיהם של גורמי מודיעין זרים מוצגות לגורמי המקצוע האמריקאים בשיח הביטחוני השוטף בין המדינות, אבל להערכות אלה יש ערך רק במידה וקיים להן ביסוס עצמאי במידע המקורי שמושג על ידי המודיעין האמריקאי. נשיאים אמריקאים מקפידים על כך באופן דווקני. הם חייבים לתת דין וחשבון לוועדות המודיעין הממודרות של הסנאט ושל בית הנבחרים, ושם נדרש מהם לפרט את המסד המודיעיני שעמד ביסוד החלטותיהם.
לפיכך, הטענה שנשיא ארה"ב מקבל החלטות גורליות בתחומי הביטחון הלאומי בהסתמך על מה שמעריכים באוזניו מנהיגים ישראלים או בכירים במוסד עומדת בסתירה למסורת אמריקאית מובהקת. פורום ההתייעצות הבלעדי של הנשיא מורכב מבכירי הממשל ומגורמי הערכה מנוסים, בהם ראשי ה-CIA, ראשי המועצה לביטחון לאומי, ראש המטות המשולבים ובמקרה האיראני גם מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה"ב. הם אינם חסינים מפני טעויות, אבל אלה תהיינה טעויות תוצרת בית ולא תוצרת כחול-לבן.
"אפשר להכניע אחת ולתמיד את חמאס/איראן/חיזבאללה/החות'ים"
אין שום דרך להבטיח שהכרעה צבאית מובהקת תשים קץ למוטיבציה של האויב לממש את חזונו הרצחני. אמירה כמו "אחת ולתמיד" אינה אלא נבואה, ומנהיגים מדיניים ומצביאים אינם נביאים. חובתם להעריך את כוונות ויכולות היריב, ולקחת בחשבון שתמיד ניתן לחדש יכולות ולהתמיד בכוונות. זה נכון לגבי מדינות וקל וחומר לגבי ארגוני טרור קנאים. יש מגוון מטרות מציאותיות שישראל יכולה להשיג כתוצאה ממלחמה מוצלחת: למנוע מהאויב לממש את יעדיו, להחליש את כוחו, להרתיעו לאורך זמן מיוזמות תוקפניות נוספות, לכבוש שטח ולבסס בו שליטה מבצעית או ריבונית, לכפות הסדרים מדיניים שיחזקו את הביטחון הלאומי, להבטיח תנאי פתיחה עדיפים לקראת מערכה עתידית באמצעות שליטה באזורי חיץ.
עשינו זאת בהצלחה בכל מערכות ישראל, ומיד בסיומן נערכנו לאפשרות הסבירה שלתוצאות העימות לא יהיה אפקט נצחי.
"השגנו/נשיג משיגים ניצחון מוחלט"
הניצחון המוחץ ביותר של ישראל על אויביה התרחש ביוני 1967, במלחמת ששת הימים. צה"ל הנחיל מפלה ניצחת לצבאות מצרים, סוריה וירדן, וסיים את המערכה כשהוא שולט בחבלי ארץ נרחבים שעד פרוץ המערכה השתייכו למדינות שתקפו את ישראל. למרות זאת, אפילו לניצחון הייחודי הזה, כמו למלחמת העצמאות ולמערכת סיני שקדמו לו, היה תאריך תפוגה. כעבור שנים מעטות יזמה מצרים מערכה קשה נוספת, מלחמת ההתשה, וכבר ב-1973 ביצעה בצוותא עם סוריה מתקפת פתע רחבת היקף נגד ישראל. מכך ניתן להסיק כי על ישראל להיערך תמיד לנצח בעימות הבא, וככל שהניצחון שתשיג יהיה מקיף יותר, צפוי שתהיינה לו משמעויות חיוביות ארוכות טווח יותר על ביטחונה של ישראל.
צחי הנגביצילום: אלכס קולומויסקיאבל אין זה רציני לקבוע נחרצות ולמפרע מה תהיינה משמעויות אלה, ובעיקר להעריך לכמה זמן הן תישארנה תקפות. מה שוודאי הוא שלניצחונות, כמו גם לכישלונות, עשוי להיות מועד תפוגה. לפיכך, כאשר צה"ל מצליח לעמוד ביעדים שהדרג המדיני הציב לו מלכתחילה, מומלץ לתאר את ההצלחה במונחים שמבטאים סיפוק אך אינם נוטעים אשליה. למשל, "ניצחון מרשים", "ניצחון מכריע", "ניצחון מהדהד". הלוואי שניתן היה באמצעות מבצע מוצלח אחד להעביר מהעולם לדורי דורות את שאיפות הזדון של אויבינו, אבל עדיף לאמץ את התחזית הספקנית יותר שזה עתה קראנו בליל הסדר, לפיה בכל דור ודור נגזר עלינו להשיב מלחמה מול מי שעומדים עלינו לכלותנו.
