כמפקדת חטיבת האש 213 באוגדה 146, חשוב לאלוף-משנה אפרת קייקוב לחצות את קווי ההגנה, ולפגוש את הכוחות המתמרנים שעליהם סוללות התותחנים שלה ומנהלי מערכי האש מגינים, מחפים ותוקפים כל העת. כשנכנסה השבוע לעומק דרום לבנון היא לא הלכה לשם כדי לסמן וי, אלא כדי להסתכל לחבריה, המח"טים המתמרנים, בעיניים - וללמוד מקרוב על הצרכים שלהם ועל תמונת הקרב. "אין ביקור שהייתי בשטח בהגנה הקדמית בלבנון ולא חזרתי מפקדת טובה יותר", היא אומרת ל-ynet ול"ידיעות אחרונות", אחרי כמעט חודש וחצי של לחימה שבהם לא הייתה בבית.
2 צפייה בגלריה
"אני לא מתעסקת ב'איך האויב תופס את זה שיש מולו מח"טית'". אלוף־משנה אפרת קייקוב
(צילום: אפי שריר )
"אני חושבת שבסוף אנחנו צריכים לראות את הדברים. אני צריכה להיות עם המח"ט המתמרן, לראות איך הפעולות שאני עושה משפיעות על הקרב שלו", היא מסבירה, "אם הייתי יכולה להביא כל לוחם בסוללה לבוא לראות רגע את מסך האש שהוא הפעיל מתגלגל וחוסם פגיעה ואיום, לטובת המתמרן, הוא היה נהיה לוחם אפילו הרבה יותר טוב".
קייקוב(38) התגייסה ב-2006 כלוחמת בגדוד "הרעם", והייתה האישה הראשונה שפיקדה על גדוד בחיל התותחנים וסגנית מפקד חטיבה 282. בשנתיים וחצי האחרונות, עד ספטמבר האחרון, היא הייתה בכלל בלב תל אביב, בתפקיד מזכירת הפיקוד העליון בלשכת הרמטכ"ל. "באתי לתפקיד מהשטח והיה לי ברור שאני חוזרת לשטח", היא משחזרת, "ידעתי גם שאני רוצה להקים משפחה ושאני צריכה לעשות איזשהו תפקיד ביניים. אמנם זה תפקיד מאוד אינטנסיבי, אין בו יום ואין בו לילה, אבל אתה ישן בבית ברוב הימים".
באוקטובר 2023 היא הייתה בחודש השמיני להיריונה. "בשנתיים של תחילת ההורות רציתי רגע להוריד הילוך ולא לסגור שבתות", היא מספרת על התוכניות שהשתבשו עם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר. באותו בוקר היא התייצבה בחדר המלחמה הרגיש ביותר לצד הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי, אך לאחר שלושה שבועות נולדה בתה. מהר מאוד היא חוותה "מפח נפש מאוד גדול", כשמצאה את עצמה מחוץ למעגל הלחימה בזמן שהמדינה בערה: "כלוחמת, אני כל החיים מתכוננת למשהו, ופתאום הייתי חודשיים וחצי בחופשת לידה. בעלי היה מגויס, ואמרתי לו 'אם אני לא, לפחות אתה הולך'. הוא נסע לפיקוד הדרום והיה שם בחצי השנה הראשונה למלחמה".
לתפקיד המח"ט היא נכנסה בספטמבר האחרון, בדיוק כשאוגדה 146 ירדה ממשימת הגנה והחלה להתכונן למפגש הבא עם חיזבאללה. לא היה לה ספק שהרגע הזה יגיע. "אחד הקצינים הבכירים במטכ"ל אמר לי בסיום התפקיד הקודם: 'קייקוב, אל תדאגי, לצערנו יש מספיק אנשים רעים לכולם. יהיה לך את הסבב שלך'. הכנו את עצמנו, בנינו את עצמנו ללחימה בצפון כי זו הזהות הגנטית שלנו, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מהר ועצים. היום, אם תשאל אותי איפה הכי הייתי רוצה להיות, לא הייתי בוחרת להיות בשום מקום אחר שהוא לא בתפקיד מח"ט".
מסך אש מתגלגל
בשמי הצפון האש לא פוסקת. במהלך השיחה שלנו אתמול נשמעו אזעקות רחוקות המתריעות מפני מטחי רקטות וחדירות כטב"מים מלבנון, וצעקות "מטרת סוללה" חרכו את המרחב. בעקבותיהם מסתערים לוחמי התותחנים על התומ"תים ומטעינים פגזים לסיוע באש לכוחות המתמרנים מעבר לגבול. שום שריר לא נע בפניה בזמן הפיצוץ האדיר בעת יציאת הפגזים. המילואימניקים של חטיבה 213 מגויסים מ-7 באוקטובר, חלק מהגדודים כבר בסבב חמישי או שישי של מילואים.
עבור קייקוב, הארטילריה היא לא רק אמצעי ירי סטטיסטי, היא "מלכת הקרב". "חטיבת האש היא לא רק תותחנים", היא מציינת, "כל מה שמופעל בתווך של מרחב האחריות האוגדתי באש הוא תחתינו. תקיפות אוויריות, זיקים, רקטות מדויקות, מסק"רים. מח"ט האש עובד בשלושה מישורים: הסוללות שיורות מאחורה, הקרב האוגדתי שמתנהל עכשיו והתכנון של השימוש באש 48 שעות קדימה".
אל מול מי שחושב שהתותחים הם כלי מיושן בעידן הרחפנים המתאבדים והנשק המדויק והכירורגי, היא מציגה מציאות שונה לחלוטין. לדבריה, "הארטילריה כל כך רלוונטית גם היום. כשאתה עושה התקפה ויש לך לידך מסך אש מתגלגל של פגזים שמלווים אותך, אף אחד לא יעז להתקרב אליך. אתה מאבטח אגף באופן כמעט הרמטי. כשאתה נמצא בוואדי שאתה יודע שיש בו חוליה ואתה לא רוצה לשלוח לשם כוח ברגל, אתה עושה שם פק"ל השמדה או הטרדה וכנראה שחוליית אויב לא תזוז שם, אתה תצליח לרתק אותה".
אבל האש הזו, עוצמתית ככל שתהיה, גובה לעיתים מחיר שאי אפשר לשאת. לפני כמה שבועות, תקרית מבצעית קשה הרעידה את הגזרה המזרחית. ירי תועה של סוללת תותחים בגזרה אחרת, לא תחת פיקודה של קייקוב, פגע בלב קיבוץ משגב עם. עופר "פושקו" מוסקוביץ ז"ל, חבר הקיבוץ ודמות מוכרת בגליל, נהרג במקום. "קיבלנו את התחקיר שנעשה ולמדנו כל פרט ממנו", היא אומרת, "זה אירוע מצער מאוד וכואב מאוד. אנחנו כל כך משתדלים שכל פגז יגיע למטרה. נכון שזה נשק סטטיסטי, אבל זה כואב לי ברמה האישית, כואב לי בשביל המשפחה שלו מאוד. אבל הכאב הוא לא תוכנית עבודה והמשימה עכשיו היא איך מיישמים את הלקחים. זה אירוע שההסתברות שלו היא אחד ל-300 אלף, וזה לא מוריד לרגע מחומרת האירוע".
היא מסרבת לעשות לעצמה או למערכת חיים קלים, אבל כועסת למשמע הפרשנים מהיציע שיושבים מחוץ לשדה הקרב ושופטים את הנעשה בזירת הלחימה. "האירוע הזה היה כחלק מקרב לחימה וצריך לבחון אותו בהקשר הזה ולא בסביבה סטרילית של אימונים. הגדודים אצלי מאוד חזקים, והיה לי קשה שכל אחד פתאום נהיה פרשן לענייני ארטילריה בחוץ. אני לעולם לא אגיד שדבר כזה לא יכול לקרות אצלי, אבל צריך להכיר בכך שזה אירוע מצער מאוד וחייבים ללמוד כל פרט ממנו, וללמוד להשתפר", היא מסבירה.
קייקוב מתארת למשל את הדילמה המבצעית הבלתי אפשרית ברגעי "אש לחילוץ", כשהכוח בשטח נתקל וצריך סיוע מיידי: "זה אירוע מורכב. יש קווי תיאום, לדעת מי יורה ואיפה כדי שלא תתקוף את כוחותינו. אנחנו המפקדים תמיד אומרים ללוחמים: קחו את הנשימה. גם אם זה ייקח עוד דקה, תעשו את הבדיקה, תוודאו נ"צ, שהחומר נפץ בכמות שאתם רוצים. הסיכון של פגיעה בכוחותינו הוא לא משהו שבא בחשבון. ממה שאני מבינה, בסיטואציה המבצעית ההיא, היה מאוד קשה למנוע את האירוע. אני מציעה לכולם לגלות צניעות".
קייקוב היא המח"טית השנייה בלבד בתולדות צה"ל. "המון שנים נמנעתי מלהתראיין על המגדר שלי, אבל ברור לי שיש לזה חשיבות מול נשים צעירות ונערות שקוראות את הדברים ורוצות להתפתח", היא אומרת, "אני מאמינה שהמעשים הם הכלי הכי חזק שלנו. אם את אוהבת את מדינת ישראל והמפעל הציוני בוער בך, המגדר לא צריך להיות פה שאלה. יש משימה מבצעית ויש יכולת לעמוד בה, ולפי זה אני מודדת גם את הגבר וגם את האישה. לא התעסקתי אף פעם ב'איך האויב תופס את זה שיש מולו מח"טית', אני מתעסקת באיך אני מחסלת כמה שיותר ממנו ואיך אני לומדת אותו מהר כדי שלא יישאר ממנו כלום".
בדרכו של אבא
את הדרך שלה מלווה כל העת זכרו של אביה, סגן-אלוף (במיל') יאיר קייקוב, שנפטר במפתיע לפני ארבע שנים ממחלה קשה. "הוא היה האדם הכי קרוב אליי. הוא היה שנים רבות קצין בתותחנים, וגם בשיא מחלתו כששאלתי אם הוא לא רוצה שאעצור כדי להיות יותר לצידו, אבא אמר לי: 'את לא מוותרת במילימטר'. אני מאמינה שהוא שומר עליי", היא אומרת ומספרת כי מאז שהייתה ילדה קטנה היה לה ברור שתלך בדרכיו ותהיה לוחמת בחיל התותחנים.
את ליל הסדר חגגה קייקוב עם אנשי מפקדת החטיבה שלה, רחוק מבעלה ובתה הפעוטה. "מי שיגיד שזה פשוט, הוא שקרן", היא מודה, "זה לא קל לי ובטח שלא לה, אבל אני משתדלת כל הזמן להסביר לה כמה שאפשר, ש'אמא שומרת עלייך עכשיו בצבא, ואמא שומרת על החיילים ואת גיבורה שאת עוזרת לאמא'. זה כאילו קלישאתי, אבל אני מאוד רוצה שכשהיא תגדל, היא תדע שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא חפצה בו, ושום דבר לא יעצור אותה בהנחה והיא תחליט שהיא רוצה להגן על המדינה".
לשאלה מה הייתה רוצה להשיג או לקבל כמפקדת חטיבה היא משיבה בהחלטיות: "שנצליח לעמוד במשימה ולייצר פה שקט אמיתי".
עד סבב הלחימה הבא?
"יש המון ציניות סביב זה, אבל אני מבינה שאנחנו בשכונה קשה. מי שבחר לחיות במדינה הזו צריך להבין שלא תהיה פה מציאות שלא יהיה אויב מולנו. אתה יכול להחליש את האויב, להכריע אותו, ואז יקום משהו אחר. יש אנשים רעים בעולם שלא נפרדו מהרעיון האידיאולוגי של להשמיד את מדינת ישראל. אני לא רוצה להגיד שגורלנו הוא לחיות על חרבנו כי זו אמירה לא אופטימית, אבל לצד התותח והרובה אנחנו נבנה ונקים ונחיה פה ונכה פה שורשים. אנחנו תמיד נצטרך לשמור על המקום הזה. אני רוצה שהתושבים יחיו פה בלי פחד לשלוח ילדים לבית הספר, להתחתן פה, להקים בית".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.26
