ההיסטוריה, כך נדמה, מתעקשת לחזור על עצמה. בקיץ 2002 עמד האזרח המודאג בנימין נתניהו ונאם בפני חברי הקונגרס בקול הבריטון הסמכותני ובכושר משחק השמור רק לו, על כך שמיטוט משטרו של סדאם חוסיין יביא "השלכות חיוביות עצומות" על האזור. המלחמה בעיראק הפכה לפצע מדמם בהיסטוריה הצבאית האמריקאית, ומאז, השם נתניהו נחרת בזיכרון הקיבוצי של המפלגה הדמוקרטית כמי שדחף למלחמה מיותרת במזרח התיכון. הנשיא אובמה וסגנו דאז ביידן לא שכחו זאת ושברו את ההגה לכיוון הסכמי הגרעין עם משטר האייתוללות, אותם הסכמים שטראמפ פירק בשנת 2018, לא לפני שנתניהו עודד אותו לכך – ולא לפני שגובשה חלופה לוואקום שנוצר.
בששת שבועות המלחמה במפרץ הפרסי, הלך והתבסס בוושינגטון, שלא בטובתנו, הנרטיב כי ישראל גררה את ארה"ב למערכה. אין המדובר בעוד קונספירציה בשולי הפוליטיקה האמריקאית מבית היוצר של טאקר קרלסון, אלא לשיח שהופך לגיטימי במסדרונות מחלקת המדינה ובחוגים המתונים יותר במפלגה הרפובליקנית. זאת, כאשר ממילא מדד הפופולריות של ישראל בארה"ב נמצא בשפל חסר תקדים ובמפלגה הדמוקרטית הסנטימנט האנטי-ישראלי הולך ותופס תאוצה מדאיגה ביותר.
הדיון הציבורי מעבר לים שונה בתכלית מזה הישראלי, מפוכח יותר, ואינו עוסק בהערכת ביצועיהם (הראויים לכל שבח) של צבא ארה"ב וצה"ל במערכה. השלכות המערכה על השוק האמריקאי דוגמת הזינוק במחירי הדלקים, ביטוחים ושרשראות האספקה מסתמנות כסיפור האמיתי, שיוצרים תסיסה פנימית בדעת הקהל האמריקאית וכבר משפיעים לרעה על מעמדו של הנשיא, כולל בבסיס התמיכה המרכזי שלו. כך יצא, כי ככל שדם אמריקאי נשפך וככל שעלות החימושים וההגנה על נתיבי השיט מאמירה למיליארדים, גם בפנסילבניה הרחוקה הושמעה השאלה המרה: "בעבור מי אנחנו נלחמים?"
המלחמה בעיראק הפכה לפצע מדמם בהיסטוריה הצבאית האמריקאית, והשם נתניהו נחרת בזיכרון המפלגה הדמוקרטית כמי שדחף למלחמה מיותרת במזה"ת
במשחק ההאשמות שאחרי, גם ממשל טראמפ עשוי להפנות אצבע מאשימה לירושלים ולהעמיק את השסע שבו ישראל הופכת מנכס אסטרטגי בעל זיקה וזהות רגשית עמוקה, לנטל שתועלתו הולכת ופוחתת ושמשפיע לרעה על תהליכי קבלת ההחלטות בוושינגטון. אמנם בשלב זה עוד מוקדם לסכם את השלכותיה האסטרטגיות של המלחמה, אך תמורה אחת שלילית בעלת השלכות רוחב חמורות כבר ניתן לסמן: הרושם הנצבר לפיו רה"מ נתניהו עודד את הנשיא טראמפ להיכנס למלחמה צפוי להעמיק את הפגיעה במעמדה של ישראל בארה"ב בעיתוי קריטי במיוחד — בשנת בחירות האמצע לקונגרס וערב חידוש הדיונים להארכת תקציב הסיוע הביטחוני בעשור נוסף.
בימים כתיקונם, מנהיגות ישראלית הייתה לוקחת בחשבון את ההשפעה האפשרית על יחסי המדינות כפקטור בהחלטה לצאת למערכה כה סבוכה ומסוכנת, ובוודאי גם כשיקול מרכזי בעיצוב משך המלחמה וניהולה, המסתמן ממילא כבעייתי. אך במקום שבו רה"מ נתניהו סובל משיתוק אסטרטגי עמוק וכלוא בסבך אילוציו הפליליים ושרידותו הפוליטית כמעצב העל, אי-אפשר ולא ניתן לצפות ממנו לגלות כל אחריות מדינית ביחס לנכס הביטחוני והלאומי היקר ביותר שלנו: היחסים המיוחדים עם ארה"ב. הלקח מתסביך עיראק מלפני שני עשורים ידוע: אמריקה יכולה לסלוח על טעויות במודיעין, אך היא מתקשה לסלוח לבעלות ברית שנתפסות כמי שסיבכו אותה במלחמה שלא רצתה בה. במארב השחמט של האייתוללות, זה עשוי להיות צעד מסוכן אחד יותר מדי.
