פער.
בדיעבד, איזה מגוחכים יצאנו כשהתקוטטנו סביב ההפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה. סתם הפגין מי שהפגין. וסתם כעס על המפגינים מי שכעס. זה היה חסר חשיבות לגמרי. הרי נתניהו, כלומר מדינת ישראל, לא הייתה פקטור בהפסקת המלחמה. "יימשך ככל שיידרש", הצהיר ראש הממשלה, בזמן שהדברים לא היו בידיו.
איזה פער בין הכרזות המלחמה הבומבסטיות של נתניהו. בין יצאנו להסיר איום קיומי. אנחנו משנים את פני המזרח התיכון. בין עם כלביא, עם שואג כארי, עם יורק אש כדרקון. לבין הסיום הדומם, שמתקבל אלפי קילומטרים מכאן בידי אחרים. בהסכם זמני שלא ברור לך מה השיג, ואיך ישפיע על חיינו, במובן הבסיסי ביותר, היום בבוקר.
מילים גדולות, היסטוריות, שמתחלפות בחוסר ודאות. תחושת התגייסות לאומית שמתחלפת במרירות. הסכם לילי שדרכו אתה מגלה שמטרות המלחמה עבורן נלחמת במלוא העוצמה היו בכלל אחרות, שחרור הורמוז, הכותל של 2026. רק תזכירו לנו איפה זה על המפה.
חקירה.
לעם שמוכן להקריב כל כך, לצבא איכותי ואמיץ כל כך, לתושבי קו גבול נחושים כל כך - לכולנו מגיע יותר.
הישגים צבאיים גדולים ממונפים להסכמים מדיניים משמעותיים. לא להתפארויות ריקות. לא למשחקי מילים לבייס ולשותפים הקואליציוניים. לא להאשמות.
נתניהו המציא פורמט לסיום מלחמות. כמו שחשש לפעול מדינית בעזה כדי ליצור מציאות אחרת למרות ההישגים הצבאיים, הוא לא היה רלוונטי להפסקת האש עכשיו.
ועדת חקירה, כשתקום, תצטרך לעסוק לא רק ב-7 באוקטובר אלא במלחמות נתניהו החדשות. היעדר המטרות שלהן. היעדר התוחלת. היעדר השיח עם העם, ותושבי הצפון או הדרום. דרך פתיחתן ודרך סיומן הבלתי נתפסת.
שליחות.
אז זהו? בכך בעצם מסתיימת שליחותו ההיסטורית של נתניהו, בת כמה העשורים, נגד הדמון האיראני ותוכנית הגרעין? בקול הענות הנוכחי?
קשה לבנות על שיחות השלום בפקיסטן. אתם זוכרים שגם להסכם הראשוני עם עזה היה אמור להיות המשך, נכון? טראמפ הוא אחד שממהר לאבד עניין. ובכל מקרה, אי-אפשר יהיה לגייס אותו למערכה נוספת. ובטח לא את המערב.
מה יהיה עם שליחות נתניהו בעניין הגרעין בבוקר שאחרי?
אחרי מחדל 7 באוקטובר נתניהו איבד את התואר מר ביטחון. נשאר לו המשטר האיראני. אויב אמת אבל גם אמצעי לשיקום המורשת שלו, ולהשתקת ביקורות. ועכשיו, לא ברור לאן מפעל החיים של נתניהו הולך. ועוד ערב בחירות.
ציווליזציה.
מה אנחנו נעשה הבוקר, בהנחה שהשקט מאיראן נשמר? איך קמים, שוב, אל עולם מופלא שבו חניונים, ובכן, מיועדים לרכבים. ומקלטים הם לאופניים מפונצ'רים. ויש יקום יצרני מחוץ לממ"ד.
עולם שבו אין לך מושג איך תמנף את הידע המופלג שצברת לאחרונה כמו המילה פוליגון. או כמו היכולת להבדיל בין מתפצל לבין בליסטי שנופל בים.
עולם שבו עם כל הכבוד למשטר רשע שרוצה גרעין, מחיר חבית הנפט משמעותי יותר. והאיש שעל המצר חזק יותר מכל מפצח בונקרים.
עולם שבו מתברר שיש מבוגר אחראי חדש, איזה פקיסטני עם שם מסובך. ושמלחמות, גלובליות ככל שיהיו, מכוונות בסוף לנכסים הכי אישיים: שעות שינה, הסאונד של הנייד, פקקי תנועה בערב חג.
עולם שבו, כשרוצים באמת לקדם עניינים, אין מנוס מלהפשיל שרוולים ולאיים להשמיד את הציוויליזציה.
