מישהו הנמיך את שאגת הארי, הוריד את הווליום לכדי נהמה שקטה והוציא אותנו לחופשה קצרה אל מחוץ לכלוב שנלכדנו בו לפני חודש ועשרה ימים – ככה זה מרגיש כשהחרון של טראמפ שוכך בוושינגטון: הצבא שלו מקבל הוראה לקפל משמרת במזרח התיכון, ועשרה מיליון אזרחים בישראל מקבלים חזרה את התואר בני חורין. גם אם לזמן קצר - נעמיד פני משוחררים, נשחק אותה חוזרים לחיים, נקנה מהר כרטיס לחו"ל במקום זה שבוטל, ונרצה לשכוח שהיינו עבדים בארצנו.
נעדיף להדחיק את הידיעה שהוחתמנו בלי ידיעתנו על חוזה דרקוני עם מעסיק נכלולי שעוד לא התפנה לקחת אחריות על פשעי אוקטובר, אבל מצא זמן לבדוק היתכנות לחנינה על חטאיו הפליליים. נרצה להשתחרר מהמחשבה המטרידה על שר חינוך שיצא למלחמה על גבם של הורים, מהזיכרון המתועד של שר אחר שפותח שמפניה לכבוד עונש מוות במשכן הכנסת, מהצהרות ניצחון ודיווחים שוטפים בזירות השונות מאת הממונה על הביטחון, ומכל סירנה אקראית שתקפיץ מתוך הרגל את לחץ הדם.
הפסקת האש אולי הוכרזה מאות קילומטרים הרחק מכאן, אבל יש בה את הכוח להשפיע גם על הסדר האזרחי בישראל, לעורר מחדש את הצורך בהחלפת השלטון ובהתאמתו לצרכים של בני אדם ולא של חיות שמנסות לשרוד בג'ונגל
נשכנע את עצמנו שאנחנו לא קורבנות של אף אחד, ולא בקלות יעמעמו את האור לגויים שאנחנו. אז נבחר באופציה השפויה שבה כל אחד מתפרנס כיכולתו ולא לפי קריטריונים של חל"ת, שבה יופנה התל"ג העוצמתי של ישראל לאפיקים של מיגון וחיזוק העורף, שבה נוכל לצאת להופעה או לראות הצגה ואחר כך לשתות משהו כדי לשכוח איך היינו פעם לפני כמה ימים. נשמח שמחירי הנפט צונחים למקומם הקודם, שהבורסות בעולם מגיבות יפה לנעשה באזורנו, נשב לשתות קפה בשמש בלי לבדוק קודם איפה יש מרחב מוגן ונעשה על האש ביום העצמאות.
אלא שזאת פריבילגיה שטרם הצדקנו. כי בחרך הצר הזה – בן שבועיים או יותר - חייב כל אזרח לראות את עצמו כאילו הוא יצא מההסגר ההוא בן 40 הימים. לזכור בכל רגע נתון – גם במהלך הדיווחים השוטפים על הנזקים שהסבנו לכלכלה האיראנית, את המחיר הכבד בן עשרות מיליארדי השקלים לכלכלה הישראלית, לשנן עד הבחירות את המספר המדויק של האלפים שאיבדו את בתיהם ולחקוק בתודעה הלאומית את מיליוני ישראלים שאיבדו את זכותם להתפרנס, לנוע ולשמוע את האמת במהלך המלחמה.
מרב בטיטוצילום: דנה קופלללא “הניו יורק טיימס” על שלל תחקיריו - האחרון מלפני יומיים מתאר את הקמפיין האיראני הנלהב שהוביל נתניהו לתוככי הבית הלבן בפברואר האחרון, וללא רמזים של חברות התעופה העולמיות והתדרוכים התכופים של דוברי הנשיא טראמפ היינו עוד עלולים לחשוב שהמשיח הגיע והוא רק ממתין שיפתחו לו את מצרי הורמוז. בחלוף התקף המאניה המשיחי שפקד את נסיכי הימין ברוב ערוצי הטלוויזיה, נותר רק חור שחור של דיסאינפורמציה שממתין לגדול עוד קצת במלחמה הבאה.
עד אז נהיה חייבים ללמוד מהי חובתנו האזרחית במשטר דמוקרטי מתכלה, לשים בצד מחלוקות פוליטיות, לדרוש חינוך נורמלי לדור שיצטרך לנהל פה את העסק ביום שאחרי ולדרוש תשובות על גורל הצפון. הפסקת האש אולי הוכרזה מאות קילומטרים הרחק מכאן, אבל יש בה את הכוח להשפיע גם על הסדר האזרחי בישראל, לעורר מחדש את הצורך בהחלפת השלטון ובהתאמתו לצרכים של בני אדם ולא של חיות שמנסות לשרוד בג'ונגל.
