אמריקה חווה כעת את מה שישראל למדה על בשרה מאז תקומתה: תנועות ג'יהאד איסלאמיסטיות מסרבות להרים ידיים. לא משנה מה עוצמת התופת שתפקוד אותן, הן תמיד יעדיפו את מחירו הכבד של המאבק ההרואי על פני ההשפלה הצורבת שכרוכה בכניעה ללא תנאי.
בנסיבות מסוימות הן נדחקות להסכמים שיש בהם גם חסרונות, לעיתים קשים לעיכול, כמו הסכמי הפסקת האש בעזה ובלבנון והסכם הגרעין עם המעצמות לפני עשור. אבל כאשר תובעים מהן לוותר מרצון על עצם הזהות שלהן, הן יעדיפו להילחם עד כליה. הנשיא טראמפ ודאי העריך כי הצבת אולטימטום בלתי מתפשר בפני האיראנים, כניעה או מוות, תוביל לתוצאה המקווה. אבל כדי להצליח בהימור, המאיים חייב להיות מוכן לממש ללא היסוס את איומו, תהיינה סכנות המהלך גבוהות ככל שתהיינה.
כשהמשטר האיראני בחר במוות, ארה"ב בחרה, לפחות נכון לשבועיים הקרובים, לסגת לאחור. היא עדיין לא קרסה באופן סופי מול הקשיחות האיראנית, אבל הססנותה נתגלתה לעין כל. עדיין יש לה אפשרות להתעקש בדווקנות על דרישותיה במהלך המשא ומתן, אבל הרטוריקה שלה מעידה יותר על החלטה בלתי חוזרת לסיים את העימות ויהי מה. הסבירות שארה"ב תחדש את המהלך הצבאי ותממש את האיום להשמיד "ציוויליזציה שלמה" אינה נראית כעת גבוהה במיוחד. ביוני 2025 וגם בפברואר האחרון, הנחישות האמריקנית להציב לאיראן לוח זמנים קצוב, ולהפעיל כוח קטלני כאשר הצד השני התעלם מהאזהרות המפורשות, היוותה הפגנת עוצמה מרשימה. ברגע שהאולטימטום של מרץ נחשף כאיום סרק, יהיה מאד קשה לממשל טראמפ לשקם את אמינותו הסדוקה.
שבועיים שהופכים לחודשיים שהופכים לשנתיים
סביר יותר שנשוב לנקודת ההתחלה שאפיינה עשרים שנות מו"מ עקר: שבועיים שהופכים לחודשיים שהופכים לשנתיים, ואז הבחירות לנשיאות ואז ממשל חדש וחוזר חלילה. רמזים מוקדמים לדילמה המייסרת את הממשל כבר נשזרו בהתבטאויותיו הפומביות של הנשיא טראמפ לאורך הימים האחרונים. הכרזתו על "שינוי משטרי" באיראן, יותר משהייתה מופרכת, יכולה היתה להתפרש אך ורק כהכנת הקרקע להשלמה עם המציאות המסובכת. אין גורם הערכה מקצועי אחד בעולם שסבור כי המשטר באיראן השתנה לטובה בהקשר כלשהו. חילופי הגברי שהתקיימו בהנהגה, עם או בלי מוג'תבא חמינאי בראש הפירמידה, משמרים את השליטה הארגונית של משמרות המהפכה ומבטיחים המשכיות בכל האמור לאופי הקנאי, הדתי והפונדמנטליסטי של המשטר.
גם התיאור של הנשיא את הנהגת איראן החדשה כ"פחות רדיקלית והרבה יותר הגיונית" נועד להצדיק את השינוי הדרמטי בגישה האמריקנית. חזקה על גורמי המודיעין בארה"ב שהביאו לידיעת הנשיא וצוותו כי קאליבאף, עבדוללאהי וואחידי, שאוחזים היום בהגה השלטון בטהרן, אינם שונים כהוא זה מקודמיהם שסוכלו במטס הפתיחה ובהמשך המערכה. אם יש שינוי, הוא עלול דווקא להיות לרעה, כי לאחר שבועות ארוכים של תקיפות חסרות תקדים מצד צבאות ארה"ב וישראל, הצמרת החדשה צפויה לשאוב הרבה עידוד וכוח מעמידתה האיתנה ומההתקפלות האמריקאית. מה שמצטייר, לפחות בקרב חברות ציר ההתנגדות, ככישלון אסטרטגי חד משמעי של ארה"ב, עלול להשליך לרעה על מצב הביטחון הלאומי של ישראל. מגמת ההיחלשות המובהקת של הציר השיעי בשנים האחרונות עשויה כעת להתחלף במגמה הפוכה: התחזקות הביטחון העצמי, חזרה לגישה המתריסה, השקעה במהלכי שיקום הדרגתיים ומיקוד מחודש בבניין כוח לטובת מימוש החזון המקורי שבמרכזו השמדת ישראל. תנועת חיזבאללה תהדוף ביתר קלות את לחציה של הממשלה הלבנונית להתפרק מנשקה. בכירי חמאס יפגינו נוקשות יתירה במו"מ שמנהלים איתם נציגי הנשיא טראמפ לקראת יישום השלבים הבאים בתוכנית 20 הנקודות לרצועת עזה.
אמנם הצהלות המבוימות ברחובות טהרן לא יוכלו להאפיל על ההישגים הצבאיים האדירים של צה"ל ושל צבא ארה"ב ב-40 ימי המלחמה. תוכנית הגרעין של איראן, מערך הטילים הבליסטיים, חילות הים והאוויר, מערכי ההגנה האווירית, התעשיות הביטחוניות, כולם ספגו מכות קשות ביותר. ייקח זמן רב לשקם אותם. אבל בטווח הארוך, הבשורה שמעיבה על כלל ההצלחות הללו היא עצם האפשרות שבסוף המלחמה עדיין יתקיים באיראן משטר פנאטי מתפקד ויציב, שמחויב לשיקום מערכיו שנפגעו, שמסוגל להקצות משאבים עצומים למטרה זו למרות מצוקת בני עמו, שמתכוון להמשיך ולממן שלוחות טרור חתרניות לצורך השגת הגמוניה אזורית, ושלמד כי שימוש אלים וסחטני בהשפעתו על משק האנרגיה העולמי הוא מנוף לגיטימי להשגת יעדיו.
אם זה אכן הכיוון, ישראל תיאלץ לשמר את יכולותיה העצמאיות, לחזק את מעמדה האזורי, להיערך לשנים לא פחות תובעניות מאלה שעברו עלינו מאז אוקטובר 2023, ולשמור מכל משמר על לכידות חברתית וחוסן ציבורי, שעמדו באתגר של השבועות האחרונים באופן ראוי לכל שבח.
