קשה להעביר קו סדור בין שלל ההכרזות הישראליות בנושא לבנון שפורסמו בשבוע האחרון: מקביעה נחרצת של הדרג המדיני לגבי הצורך לפרק את חיזבאללה מנשקו (כשברקע הסתייגויות מצד בכירי הצבא), דרך השתבחות בכך שהפסקת האש בעימות עם איראן לא מגבילה את זה בלבנון (וכראיה קודם מבצע "חושך נצחי", שתואר כאינטנסיבי ביותר מאז פיצוץ הביפרים), וכלה בתפנית החדה בדמות הודעת נתניהו על תחילת מו"מ עם ממשלת לבנון.
הזיגזוג משקף את המתח הכבד שבו נתניהו מצוי: מצד אחד שואף, באמצעות המשך המערכה בלבנון, לטשטש את סימני השאלה שמלווים את סיום המערכה באיראן (משטר קיצוני יותר, שלא ברור איך ניתן לפרקו מאיומי הגרעין והטילים). מאידך, הוא ניצב בפני לחץ אמריקאי גובר, שכבר הניב ריסון של התקיפות בביירות. ברקע, ממשיכה איראן לתבוע שסיום המלחמה עימה יכלול גם את לבנון, ובכך ממחישה שהשפעתה האזורית אמנם נפגעה קשות, אך לא נעלמה כליל.
חייבים להודות כי ישראל נקלעה לתסבוכת. היא לא מצליחה למגר את חיזבאללה למרות המכות הקשות שמונחתות עליו והלחץ על מדינת לבנון, וחרף תפיסת השטח, שרק שוב מוכיחה כמה רעועה הקביעה "ערבים מבינים רק כשלוקחים להם קרקע". ברקע נמשכת מצוקת תושבי הצפון ותסכולם מהיעדר מענה לתביעתם לחיים בביטחון. אפשר להעמיק את התמרון, לרוקן את דרום לבנון מתושבים ולהעצים את התקיפה נגד ממשלתה - אך נראה שאלה יולידו בעיקר נזק מצטבר, כמו זה שהתפתח לפני חצי שנה בעזה והביא לבסוף לאכיפת סיום המלחמה על ידי הנשיא טראמפ.
זהו הרגע שבו ההנהגה נדרשת לשיח כן עם הציבור, כזה שיהיה נקי מפנטזיות, מאמונות ומהסיסמאות הדומיננטיות של השנתיים וחצי האחרונות. מומלץ לחתור לכמה יעדים ריאליים: ניקוי השטח שמדרום לליטאני מאיומים צבאיים (בליווי פיקוח, שהכרחי כי יהיה אמריקאי); שימור חופש פעולה מלא בלבנון וסיכול רצון חיזבאללה לבסס "משוואה חדשה", במקום זו שישראל ביססה בנובמבר 2024; גדיעת השפעת איראן בלבנון, וכן האצת השיח המדיני בין ירושלים וביירות, בתחילה על הסדרה ובתקווה שלאחר מכן על הסכם שלום (יעד שמציגים קובעי המדיניות בישראל, אך לא מקביליהם בלבנון, שמדברים על הסדרה ביטחונית וחרדים מהמתח הגובר מול חיזבאללה בעקבות המו"מ).
פירוק חיזבאללה מנשק הוא יעד חשוב, אך צריך להסביר שסבירותו נמוכה כרגע. כדי שישראל תממשו, נדרש כיבוש מצפון לביירות (תרחיש אפשרי, אך מחירו כבד) או שצבא לבנון יפעל בנחישות נגד ארגון הטרור (תרחיש שסבירותו כרגע נמוכה מאוד). כמו במקרה של חמאס, בנסיבות הנוכחיות יש להתמקד בהבטחת חופש פעולה מלא (לרבות נגד מאמץ התעצמות) ולקוות (בזהירות ובסקפטיות) שממשלים מקומיים לא קיצוניים יתחזקו, ויציבו אתגר בפני ארגוני הטרור בעלי הכוח הצבאי והאחיזה הציבורית העמוקה.
מאז 7 באוקטובר צריכה הייתה ישראל ללמוד מכל מלחמותיה שתמורות פנימיות לא נולדות עקב כיבושי שטח, שליטה על אוכלוסייה, קל וחומר מאמץ להנדס תודעה - אלא בעקבות תהפוכות מבית
מאז 7 באוקטובר צריכה הייתה ישראל ללמוד מכל מלחמותיה שתמורות פנימיות לא נולדות עקב כיבושי שטח, שליטה על אוכלוסייה, קל וחומר מאמץ להנדס תודעה - אלא בעקבות תהפוכות מבית. אפשר לסייע ביצירת תנאים לקידומן, אך לשמור על צניעות ועל זהירות שבלעדיהן נקלעים להרפתקאות דוגמת טיפוח מיליציות, חמולות ובדלנים, שהוכחו ככישלון בעזה, שחזר על עצמו גם באיראן.
המשבר בלבנון מספק עוד לקחים חשובים שמעייף להזכיר ומייאש לגלות שלא נלמדו, למרות אין ספור מפחי נפש וכישלונות מאז 7 באוקטובר: שאין "ניצחון מוחלט" והתאדות האויב (ההכרזות הנדושות מעלות תהייה אם באמת השתפרה ההבנה לגבי טבעו אחרי 7 באוקטובר, וממחישות שבהיעדר תחקיר והמשך עיצוב המציאות בידי האחראים למחדלי העבר - עיוותי התפיסה משומרים וחוזרים על עצמם); שהכרחי לגבש אסטרטגיה מפוכחת וגם שהלגלוג על דרישה כזו הוא חוסר אחריות; שחיוני שהציבור (וכן גורמי מקצוע במערכת) יציגו ביושר ובאומץ עמדות, גם כשהן סותרות את הקונספציות שרווחת בקרב מקבלי ההחלטות; וגם: שלא ייתכן כי בחברה מתקדמת ופתוחה, יוקעו ביקורת עניינית ודעות אחרות כ"חוסר פטריוטיות" ו"חמיצות הסותרת את הצורך להפגין אופוריה ויישור קו עם ההנהגה". זהו גדול לקחי 7 באוקטובר ואחת המשימות המרכזיות של נציגי החברה האזרחית, ובראשם המדיה והאקדמיה.
בלבנון המערכה אמנם נמשכת, אך לצידה מתחזקת ההערכה שהיא צפויה להסתיים באופן דומה לקודמותיה בעזה ובאיראן (פעמיים), כלומר בהכרעה של טראמפ, שלפרקים לא עולה בקנה אחד עם מה שנתניהו מכריז או רוצה
בלבנון המערכה אמנם נמשכת, אך לצידה מתחזקת ההערכה שהיא צפויה להסתיים באופן דומה לקודמותיה בעזה ובאיראן (פעמיים), כלומר בהכרעה של טראמפ, שלפרקים לא עולה בקנה אחד עם מה שנתניהו מכריז או רוצה. ולראיה העובדה שחמאס ממשיך להדוף את הדרישה שיתפרק מנשק ומשמש עדיין הכוח הדומיננטי בעזה. המבחן המיידי בלבנון יהיה אם תתקבל דרישת ישראל לנהל מו"מ תחת אש או שתיאלץ להתחיל מחרתיים בשיחות מדיניות, רק לאחר הפסקת הירי.
מזרח תיכון חדש אכן יכול להתפתח בעקבות המלחמה, אולם לא על בסיס הנחות היסוד שבהן דבקה ישראל כרגע ובראשן "כוח פותר הכל". במקום זאת נדרש שינוי מהותי במדיניות הננקטת, ובמוקדו הבנה ש"רגל מדינית" אינו "ביטוי רופס שמשקף את קונספציות העבר", אלא אמצעי שבלעדיו כל הישג צבאי מתמוסס ומתפתח בהדרגה נזק אסטרטגי.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.26
