סבתא של אילת אשתי הייתה ילדה בברגן-בלזן, וסבא שלה היה ילד יהודי בהולנד הכבושה. אז עדיין לא קראו לזה שואה, הם פשוט ניסו לשרוד רעב, קור ופחד מוות, בעולם שבו ליהודים אין שום כוח שיגן עליהם. אחרי המלחמה הם עלו ארצה, וכמו רבים מבני דורם בחרו לבנות, להקים משפחה, ליצור חיים חדשים ולהאמין שיש תקווה במדינה הצעירה שלנו.
ערב יום השואה, המחשבה עליהם מתערבבת עם מציאות ישנה-חדשה. הנכדים שלהם לובשים היום מדי זית ונלחמים בעזה ובלבנון. הפער הזה, בין עולם שבו יהודים נרדפו ללא יכולת תגובה לבין עולם שבו יהודים נלחמים כדי להגן על עצמם, הוא אולי השינוי הדרמטי ביותר שידע העם היהודי במאה השנים האחרונות.
לפני שנתיים, כשנכנסנו לבית של מפקד חמאס בחאן-יונס, מצאנו את הספר "מיין קאמפף" של היטלר, בלוי משימוש מרובה על ידי אותו מחבל נתעב שלשמחתנו, הודות לחיילי צה"ל, אינו יכול עוד לאיים על חיינו.
יש קו שמחבר בין התקופות: האנטישמיות לא נעלמה, היא רק החליפה צורה. היא כבר לא מדברת על גזע, אלא על "מוסר". היא מופיעה לעיתים בתחפושת, לא כהסתה גלויה נגד יהודים, אלא כשיח בינלאומי שמטיל ספק מתמשך בלגיטימיות של מדינת ישראל להגן על עצמה.
זוועות 7 באוקטובר המחישו באכזריות עד כמה האיום על ישראל אינו תיאורטי. מדובר באויב שאינו מסתיר את כוונותיו כלפינו.
מאז גם הזירה המדינית מתחדדת, איראן מאיימת בגלוי ומדברת על השמדת ישראל, טורקיה של ארדואן מחריפה את הטון ומעלה אפשרות של עימות ישיר וגם הפקיסטנים, שמנהלים מאמצי תיווך בין ארה"ב לאיראן, לא מסתירים את העוינות העמוקה כלפי ישראל. כמו לפני 85 שנים, גם היום מנהיגים באירופה מגיבים בהיסוס, בשפה מאוזנת לכאורה, שמתקשה להבחין בין תוקפן למתגונן ומעוותת את המוסר. דווקא ארה"ב, על כל המורכבות שבה, נותרת פעמים רבות הקול הברור יותר בזירה הבינלאומית.
השיח הכביכול מוסרי הזה מערער בהדרגה על עצם הזכות של ישראל לפעול להגנת אזרחיה, שיח שבו ההאשמה מתהפכת והמדינה היהודית נדרשת שוב ושוב להצדיק את עצם קיומה.
דוידי בן ציוןכאן מתחדד ההבדל ההיסטורי העצום. סבא וסבתא של אשתי חיו בעולם שבו ליהודים לא הייתה מדינה ולא היה צבא, הם היו תלויים בהחלטות של אחרים. הנכדים שלהם חיים בעולם אחר לגמרי שבו יש מדינת ישראל, יש ריבונות, ויש צבא שמסוגל לפעול. זה כמובן לא מבטל את הסכנות, להפך, זה מחייב אחריות גדולה יותר לזהות בזמן איומים אסטרטגיים, להיאבק בשיח מסוכן, גם כאשר הוא עטוף במילים מדיניות ודיפלומטיות, לא להתבלבל בין ביקורת לגיטימית לבין שלילת לגיטימיות וכמובן להבטיח שהצבא שלנו יהיה תמיד ערוך ומוכן, בעיניים פקוחות לרווחה.
ערב יום השואה תשפ"ו הוא מבט קדימה ולא רק לאחור, יום של תזכורת למה קורה כאשר ליהודים אין יכולת להגן על עצמם והפעם, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, יש לנו אחריות לשמור על המדינה הנפלאה שהקמנו ועל העם המיוחד שלנו, יש לנו כוח ועוצמה, ויש לנו את היכולת לקבוע את גורלנו. זה ההבדל והוא כל הסיפור.
