צף האזעקות בליל הסדר לא העמיק אצלי את החרדה מהטילים, הוא העלה רצף מחשבות על משמעות המילה "חירות". במהלך המלחמה חוויתי אירועים שהאירו את ייחודו של החוט המחבר בין כולנו ואת עוצמתו. הבנתי שזו שרשרת הדורות, מקור כוח בשגרה ועוד יותר בימי מלחמה וקושי.
באחד הימים ביקש ממני פרופ' אלי קיטאי, חבר ילדות, שאקח אותו לעוטף. ידעתי שאי-אפשר להיכנס לקיבוצים בלי תיאום, והחלטתי להתקשר לקית' סיגל שנחטף מביתו בכפר עזה ב-7 באוקטובר עם אביבה אשתו ולבקשו להראות לנו את ביתם. קית' היה בשבי החמאס 484 ימים ואביבה הוחזרה לאחר 51 ימי שבי.
יומיים לפני פרוץ מלחמת איראן השנייה יצאנו מהמרכז דרומה. קית', אחרי שלוש שעות נהיגה מקיבוץ גזית, מוביל אותנו בשבילים ובחדרים, משחזר דקה אחר דקה את קורות אותו יום ארור. אחרי כן, על חומוס בשדרות, שאלתי את קית' "איך היה להיות ימים ארוכים לגמרי לבד, בלי לדבר עם נפש חיה?" קית' הרים את ראשו מהצלחת וענה בשקט, "לרגע לא הייתי לבד, הרגשתי שהמנהרה מלאה במשהו גדול ממני, שאני חלק ממשהו גדול ממני, חלק מההיסטוריה היהודית, שכל עם ישראל לדורותיו נמצא איתי שם". דבריו לא הגיעו ממקום דתי, אלא ממקום של ציונות ותודעה היסטורית עמוקה.
כשחזרנו למרכז חגגתי שבע ברכות לנכדתי שהתחתנה. התבקשתי לברך ובחרתי לספר על קית', האיש שהיה לבדו בעזה ולרגע לא הרגיש לבד. "מה זה אם לא שרשרת הדורות?" שאלתי ונדמה לי שהיו מי שמחו דמעה. החתונה של אריאל ואסיף היא עוד חוליה בשרשרת הזו. הקוד הגנטי שלנו כיחידים, כעם וכחברה.
*
בימי המלחמה, ברווח שבין הריצות לממ"ד, נסחפתי בקריאת הביקורות על "נתן ועמוס", ספרו החדש של אסף ענברי (בהוצאת "ידיעות ספרים"). הספר מתאר עימות אידיאולוגי בין נתן אלתרמן לעמוס עוז, הוכחה לכך שההיסטוריה חוזרת וששרדנו לא רק בזכות הכוח, אלא גם בזכות הרוח.
באחד הקטעים בספר מופיע תיאור מיומנו של אלתרמן: "בשעות כאלו של היצמדות לאומה אתה נצמד גם אל כלל ההוויה של אדם ועולם... ברגעים אלה מתרכזים חיים שלמים של אומה ושל אדם ולכן הם קובעים את משמעות החיים שהיו וטיב החיים שיהיו". ושוב נזכרתי בקית'.
זהו ספר ישראלי-ציוני שמעורר רב-שיח תרבותי שמזמן לא היה לנו כמותו, בטח בעת מלחמה. העובדה שרבים קוראים אותו ומתווכחים עליו מרגשת אותי. הוא מעורר געגוע ומוכיח שלא רק למשתתפי "האח הגדול" יש קיום כאן. "נתן ועמוס" הוא סיפורם של אנשי רוח שמאחדים קצוות, כמו בן כספית וחגי סגל, שמאל וימין, שהחמיאו לאותה יצירה. כשקראתי על חוויית הקריאה שלהם, אמרתי לעצמי שאכן הגיעו ימות המשיח.
*
ימים אחדים לפני פסח, בר קופרשטיין, שהיה 738 ימים בשבי חמאס, ואני כמו"ל הענקנו לנשיא הרצוג את "לא נשבר", ספרו של בר, חייל הנח"ל שקיבל אישור מיוחד לעבוד כדי לעזור בפרנסת משפחתו. הוא מצא עבודה כסגן הקב"ט בנובה, נחטף משם לעזה והיה מאחרוני המשוחררים. "בדיוק לפני שנה הייתי במנהרה, בשיא הזוועה. ולפני פסח אומרים לנו החמאסניקים שמעכשיו נהיה עבדים שלהם. הם ציוו עלינו לחפור במנהרה בידיים שלנו. וככה יום ולילה חפרתי בידיי, עבד של חמאס. התעללו בי, לא אכלתי, לא ישנתי, עד שעם ישראל גאל אותי", סיפר כשחג החירות בפתח. נזכרתי בדברים שאמר לי בר באחת הפגישות בינינו, "לא השפלתי מבט. הם כבלו אותי בשלשלאות, אבל את הרוח שלי לא הצליחו לקשור". בר לא היה דתי כשנחטף, בשבי נעשה "אמוני, לא דתי", כהגדרתו. לבית הנשיא הגיע עם ליאה, חברתו היהודייה-אמריקאית שלומדת בישראל, ועם הרצון העז והעיקש לבנות חיים.
במפגשיי עם השבים, אביבה וקית' סיגל, אמילי דמארי, אבינתן אור, ד"ר שושן הרן, בר קופרשטיין, ראיתי את חיפוש המשמעות, כל אחד בדרכו שלו, ובנחישות להיישיר מבט אל הרוע הטהור שחוו. כל אחד מהם בעיניי הוא סיפור ייחודי אבל מקשר אותם סיפור יהודי ולאומי אחד גדול ומשותף. אביבה סיגל אמרה לי שלאורך הימים בעזה התאמצה לזכור כמה שיותר פרטים, "כי שלא כמו סבתי האהובה ניצולת השואה שבחרה בשתיקה, אני רוצה לספר". אמרה וכתבה את ספרה "העיקר לקום לבוקר חדש" כדי שסיפורה יהיה חלק מרצף היסטורי, משרשרת הדורות. כל מפגש עם מי מהם מזכיר לי את נסיעתי ב-2002 עם אופיר בני ובני כיתתו בישיבת כפר הרא"ה למסע במחנות ההשמדה בפולין. אבי, צבי איכנולד ז"ל, נשאל אז על ידי אחד התלמידים איך שרד את התופת וענה: "אני מאחל שלעולם לא תיאלצו להשתמש בכוח שיש בתוככם".
היינו שלושה דורות במסע ההוא שהדריך מחנך הכיתה הרב אברהם קריגר. לפני כשלושה שבועות, בלבנון, נפצע קשה מאוד בנו, קצין בגבעתי.
בערב פסח נולד לי נין, ארבל. בברית לא יכולתי שלא לחשוב שהנה נוספה עוד אבן בבניין מורשת העם היהודי, עוד חוליה בשרשרת הדורות, חומת המגן שלנו. אני נזכר בשיחה עם אוריה נכדי ואביו הטרי של ארבל. אוריה, חייל ביחידה מסווגת, התקשר לפני כשלושה חודשים מחו"ל לאחל שבת שלום ."סבא", הוא אמר, "אם אבא שלך, שהיה הניצול היחידי ממשפחתו באושוויץ, היה יודע שאני וחבריי מאמנים במדי צה"ל את הגרמנים, כמה גאה הוא היה". הסכמתי עם כל מילה. אני לא אוהב לדבר על ניסים, אבל ברור שקורים דברים שלא תיארנו לעצמנו. מי חשב שנמכור לגרמנים טילי חץ 3.
*
רגע לפני חג חירותנו קיבלנו אישור לצאת עם פרויקט שהתחיל לפני 25 שנים. "ידיעות ספרים" יזמה הקלטה של אריק איינשטיין מקריא "הארי פוטר". עשרות שעות ביליתי עם אריק באולפנים, אבל האישורים בוששו להגיע. שנים של מו"מ העלו חרס. בחסות המלחמה פנינו שוב לבעלי הזכויות, הפעם נענינו בחיוב. איכשהו בזכות המלחמה יצא גם משהו טוב. חירות וחופש לדמיין, מקלט לנפש.
*
בין המנהרות בעזה, הזיכרון מאושוויץ, החופה, הברית והאזעקה נמתח אותו חוט דק שלא ניתן לניתוק. הוא לא רק סיפור העבר שלנו; הוא סוד העתיד. דווקא בימים שבהם נדמה שהכל מתערער, מתברר מחדש מה מחזיק אותנו: לא רק כיפת הברזל שמעלינו, אלא גם אותה כיפת זיכרון, שייכות וייעוד הפרוסה מעלינו.
זה הכוח שעבר אלינו מן העבר, האחריות שאנו נושאים בהווה, והתקווה שאנו מוסרים הלאה. אולי זו חירותנו העמוקה ביותר: איננו לבד. בסופו של דבר, לא רק אנחנו נושאים את שרשרת הדורות, היא גם זו שנושאת אותנו.
