"מהמחנה הגעתי בחודש יוני לאף אחד ולכלום. כתבתי מכתבים לכל הערים והעיירות בהן התגוררו לפני המלחמה מישהו מבני משפחתנו. לצערי הרב קבלתי לכל המכתבים תשובות שליליות. אף אחד משלנו לא נשאר. כשהייתי במחנות המוות מיידנק ואושוויץ, האמנתי שאם פעם אצא משם בוודאי אפגוש מישהו. לצערי כולם משלנו עלו עם עשן המשרפות".
מילים אלו נכתבו על ידי אמא שלי, בלה בר ז"ל ניצולת גטו ורשה, מיידנק, אושוויץ, צעדת המוות ורבנסברוק. זהו חלק מתוך מכתב באוסף שהתגלה בשנים האחרונות, שנשלח לבן דודה האהוב שעלה ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אחד הבודדים ששרדו ממשפחה ענפה.
מילים שחותכות את הלב ומעצימות גם יחד, כי חמש שנים לאחר שנכתב המכתב הזה אמא שלי, שאיבדה בעל, ילדה, הורים ומשפחה גדולה, נישאה מחדש בארץ ישראל, ארץ חלומותיה. היא זכתה לבנות משפחה עם אבי מרדכי בר ז"ל שגם הוא איבד אישה, שני ילדים, אבא, סבא וסבתא, ומשפחה ענקית.
אני בת "דור שני" גאה, מודעת לכאב ולאובדן וגם לזכות שבהגיעי לעולם. הוריי לא בחרו להיות בתוך האש וגם לא להפוך לאודים מוצלים ממנה. ואני נולדתי להם ולגורלם. גדלה בתל אביב מוקפת רבים כמותי. משנה לשנה אני יותר נפעמת מכוחות הנפש של אבא ז"ל ואמא ז"ל ועמיתיהם הניצולים, שקיימו בגופם את הנבואה ההיסטורית הקשה "ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמייך חיי".
אני מצדיעה ליכולתם של בני הדור ההוא לחצות כל כך הרבה בתי חרושת למוות מפחידים ביעילותם ובאכזריותם ולא לשכוח לחייך, לבלות, ולשיר. לחיות וליצור חיים. מבלי לאבד רסן. הכאב היה וישנו. הוא ריחף באוויר מעל פני התהום והיה אחראי לחלק מהטראומות של בני הדור השני, שפופולריות כל כך בשיח, אבל כמה חוו הורות טוטלית בונה ומסורה ברמות כמו שלנו? דווקא במשברים שאנחנו עוברים בשנים האחרונות: קורונה, מלחמת אחים מבפנים ומלחמות מבחוץ, אני מעריכה יותר ויותר את העוצמות, הנחישות והתושייה – שהתפתחו אצלם כתוצאה ממלחמת הקיום.
הורי הנחילו בי את הכבוד ליהודי באשר הוא יהודי. "באושוויץ כולם בערו אותו דבר", הייתה אמרה חביבה על אמא שלי ואת הכבוד לאדם באשר הוא ברוא אלוקים. התחושה שהחיים הם שליחות היא מנטרה שחוזרת ועולה בזכרונות של רבים שגדלו בבתים כמו שלי. המסר: לא במקרה נשארנו בחיים, יצקו את הצורך להקים זכר ודווקא בארץ ישראל. זוכרת את אבא, יהודי חסידי חרדי אמוני מספר לי כל ערב יום העצמאות על טלטולי הדרך מבוכנוולד לחיפה, בשילוב שהות בת עשרה חודשים במחנה פליטים בקפריסין. כניצול מחנות, בלי להתלונן, כי זה היה בדרך לארץ ישראל שנקנית ביסורים. הוריי הצהירו שוב ושוב, שבשואה גילו את ריבון העולם משגיח עליהם אישית ומותירם בחיים. על הצורך להמשיך ועל אמונה.
כמו בני משפחתה שלמדו תורה בגטו ורשה בסכנת נפשות עד שביתם הועלה באש, צאצאיה לומדים אותה תורה בארץ ישראל
"מטרתי היחידה לראות את הנקמה אצל אלו שרצו לראות את סופנו", כתבה אמא וזכתה לנקמה ולניצחון בחייה ואחרי מותה. מספר צאצאיה הישיר גדול ממשקלה בעת השחרור, 35 ק"ג. כמו בני משפחתה שלמדו תורה בגטו ורשה בסכנת נפשות עד שביתם הועלה באש, צאצאיה לומדים אותה תורה בארץ ישראל, לא בסכנת נפשות חלילה, אך תוך שהפכו, כמה עצוב, ללעג ולקלס. אם היה ניתן לארגן מפגש בין-דורי, אין ספק שבת קול היתה יוצאת מן השמים וקוראת: שמחתם אותי בני חביבי.
