מדינת ישראל, ועמה קהילות יהודיות בעולם, מציינות היום, יום כ"ז בניסן, את "יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה". תאריך זה, המוקדש לאירוע הטרגי ביותר בתולדות העם, הוא שהתקבע כתאריך המרכזי, אך לצידו היו וישנם עדיין תאריכים נוספים של יום זיכרון לשואה ולאירועים הקשורים אליה.
ראשית, יום שקבעה שארית הפליטה: סמוך ליום השנה הראשון לכניעתה של גרמניה הנאצית, התכנס הוועד המרכזי של היהודים במחנות העקורים בגרמניה שבהם כמעט כול יום היה יום זיכרון אישי, וקבע בפעם הראשונה יום זיכרון כללי, והוא פשוט 8 במאי, יום כניעתה של גרמניה ועמה סיום המלחמה. שארית הפליטה הכריזה עליו כעל "יום טוב עבורנו ועבור הדורות הבאים... יום זה יישאר תמיד בהיסטוריה היהודית כתאריך היסטורי סמל לשחרור מעולו של היטלר".
קביעה זו לא נקלטה במשך השנים, אולי משום שהתאריך אינו עברי, אך רבבות עולים מברית המועצות שהשתתפו ב"מלחמת המולדת הגדולה", מציינים את יום השחרור במצעדים ובעצרות. חצי מיליון יהודים היו חיילים בצבא האדום, ובסך הכול התגייסו יותר ממיליון וחצי יהודים לצבאות בעלות הברית, וזהו יום חג עבורם.
שנית, יום שקבעה הרבנות הראשית: בינואר 1949, כחצי שנה לאחר הקמת המדינה, קבעה הרבנות הראשית לארץ ישראל את י' בטבת כיום הזיכרון לנספים בשואה. זהו יום הקדיש הכללי לכול מי שמקום קבורתם לא נודע, ורוב הנספים באמת לא נקברו – כשלושה וחצי מיליון מהם הפכו לאפר במחנות ההשמדה. זהו היום שבו הטילו נבוכדנצר מלך בבל בימי בית ראשון, וטיטוס בימי בית שני, מצור על ירושלים. "קביעת יום זה מקשרת את השואה הישנה, שזכרה לא ימוש מלב העם היהודי, עם השואה החדשה", אמרו הרבנים, נאמנים למנהג היהודי להתאבל בימים שכבר נקבעו, אחרת לא יהיה סוף לימי האבל והזיכרון שצבר העם ב-3,000 שנות קיומו, ומפני שהיהדות היא וחיית בה.
מרד גטו ורשה פרץ ב-19 באפריל, בליל הסדר של שנת תש"ג, 1943. היטלר נולד ב-20 באפריל, והכוונה הייתה להסתער על הגטו לילה לפני כן, וממילא הם נהגו להסתער בימי חג ומועד, ולמחרת לתת לו את חורבן הגטו הגדול ביותר כמתנה
ושלישית, יום שקבעה הכנסת, והפכה את 19 באפריל לכ"ז בניסן. מרד גטו ורשה פרץ ב-19 באפריל, בליל הסדר של שנת תש"ג, 1943. היטלר נולד ב-20 באפריל, והכוונה הייתה להסתער על הגטו לילה לפני כן, וממילא הם נהגו להסתער בימי חג ומועד, ולמחרת לתת לו את חורבן הגטו הגדול ביותר כמתנה. אך המרד פרץ, ונמשך כשישה שבועות עד שדוכא כליל, והיה מקור לגאווה רבה לניצולים ולכלל העם. ואולם אי אפשר לקיים יום זיכרון לשואה בליל הסדר, ו-19 באפריל הוא שוב תאריך לועזי, ולאחר שקלא וטריא שנמשכו לאורך כול שנות החמישים החליטה הכנסת ב-1959, תוך מעורבות גדולה של חברי כנסת ניצולים – בסוף שנות החמישים כול ישראלי רביעי היה ניצול - לקבוע את יום כ"ז בניסן כתאריך המרכזי: הוא חל כשבוע אחרי שמסתיים חג הפסח וכשבוע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וליום העצמאות. הוא גם היה המשך ל-19 באפריל/לכ"ז בניסן שקדם לו, יום שבו פרץ המרד הערבי נגד הבריטים וצויין ביישוב מאז 1940 כיום אבל על מי שנהרגו בשנות המרד. לימים התברר גם שזה היה יום קרב מוצלח במיוחד במהלך מרד גטו ורשה, והכנסת קבעה נהלים ליום הזה והטילה על יד ושם לקיים טקס, שנזכר כבר בחוק יד ושם משנת 1953, והפך עם השנים לאחד האירועים המרכזיים של השנה.
ואכן, כאשר ביקש ראש הממשלה מנחם בגין בסוף שנות ה-70 לאחד את יום השואה עם ט' באב, ברוח קביעתם של הרבנים הראשיים שלושים שנה לפני כן, ולציין את חורבן שני הבתים והשואה יחד ביום אחד - הכנסת לא הסכימה בשום פנים, תוך הפגנת אחדות נדירה מקיר לקיר. עם השנים רק התברר והלך עד כמה ייחודיים וחסרי תקדים היו החלטתה של הצמרת הנאצית לרצוח את כול העם היהודי והאופן שבו ניסו לבצע החלטה זו – וכ"ז בניסן נשאר עד היום על כנו.
פרופ׳ דינה פורת, אוניברסיטת תל-אביב ויד ושם
