לסבא שלי, סבא שלום פריד, היו הרבה מעילים בארון. מעילים מסוגים שונים, צבעים מגוונים, פרוותיים, ג'ינס, דקים, עבים, עם רוכסן או כפתורים. כילד זה נראה היה חלק מדמותו הצבעונית מלאת שמחת החיים, המיוחדת והמעניינת. כנער הבנתי שהאוסף המרשים יושב דווקא על מקום כאוב ואפרורי בקורות חייו.
סבא היה בן שלוש כשהגרמנים הגיעו לעיר הולדתו, סאנוק, בפולין. יום אחד נכנסו חיילים הביתה והודיעו שהרכוש של משפחת פריד אינו שייך לה יותר, אלא לרייך והחלו בוזזים כאוות נפשם מכל הבא ליד. אמא שלו, בלה, ביקשה כמעט בדמעות שישאירו לילד את המעיל שלבש. היא כבר הבינה שלא עוד הרבה זמן ישארו בביתם ולקראת נדודים באירופה הקרה לפחות יהיה מעיל מחמם לבנה הקטן. "מצטער גברת", אמר חייל בקור רוח מחריד. "המעיל הזה לא שייך לו, אלא לגרמניה".
מי שעבר בין נדודים, רכבות ומחנה בבגד דק לגופו בלבד בגיל קטן כנראה רצה להשלים את החסר. ובדיוק כמו החוסר בביגוד שניכר היה עליו עד יומו האחרון - לסבא הייתה חרדה אמיתית וכנה, לא על אוכל או בגד, אלא על המדינה. הילד שקבע את מותו של אביו כשהיה בן ארבע או חמש בלבד על פי סימנים שראה על מתים אחרים, שנשדד, נבזז, הוכה והועבד בפרך, יזכור את המשמעות של להיות ילד יהודי חסר הגנה. בדיוק כמו המעילים - סבא היה חרד לגורלה של מדינת ישראל מדי יום.
את סיפורי השורדים והנרצחים יש לצרוב בתודעה היטב, לא רק כזיכרון היסטורי יהודי חשוב, אלא כדי שגם אחריהם לא נקבל את מציאות חיינו כאן כמובנת מאליה. הצורך לשמור עליה, כמו המעילים שסבא דאג שיהיו בארון, כדי להבטיח שגם היום אף ילד יהודי לא ישאר בלי הגנה
עשרות שנים סבא שירת בצבא, השתתף במלחמות וחינך את ילדיו ונכדיו באותה הדרך, לא בגלל חובה חוקית אלא כדי שלעולם לא ישאר ילד יהודי מול איום ממשי חסר הגנה. לפני כשנתיים הוא נפרד מאיתנו, בשיבה טובה מוקף באוהביו וצוות שליווה אותו. דור השורדים והמייסדים הולך ונעלם, את המדינה שהשאירו לנו אנחנו מקבלים כמובנת מאליה.
באותה תודעה ציונית היסטורית שגיבש סבא כילד קטן הוא התעקש מיד בסוף המלחמה להגיע רק למקום אחד. לארץ ישראל. על אף הזמנות שהגיעו מקרובי משפחה בארצות הברית לבוא לחיות איתם בבית מרווח וחיי עשירות - סבא התעקש שליהודים יש מקום אחד להגיע אליו ועלה על אוניית אקסודוס שהוחזרה לאירופה, ואחרי קום המדינה עלה באופן חוקי. מתוך אותה תחושה הוא היה גאה בכך שכל נכדיו חיים בישראל.
שילה פרידצילום: טל שחר את הנינים של הילד בן השלוש שנבזז הוא הכניס לברית או לבריתה, אחרים שנולדו אחריו קרויים על שמו או סביב מורשתו. הם כבר למודי מלחמות וישיבה במרחבים מוגנים, אך אחרי הטלטלה שעבר סבא ושורדים נוספים אחרי 7 באוקטובר עם תחושת חוסר היציבות מתחת לרגליים אני מאמין שהוא היה חש היום שהלקח גם מההיסטוריה הקרובה וגם מהרחוקה נלמד, כשמדינת ישראל מבטיחה שלא יהיה צורר שיבקש לשלוח יד בעם היהודי בלי לקבל מלחמה שערה עוד לפני שהוציא לפועל את זממו.
את סיפורי השורדים והנרצחים יש לצרוב בתודעה היטב, לא רק כזיכרון היסטורי יהודי חשוב, אלא כדי שגם אחריהם לא נקבל את מציאות חיינו כאן כמובנת מאליה. הצורך לשמור עליה, כמו המעילים שסבא דאג שיהיו בארון, כדי להבטיח שגם היום אף ילד יהודי לא ישאר בלי הגנה.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.04.26
