השבוע מלאו בדיוק שנתיים לשיחה הראשונה בהיסטוריה בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקאי, שבה מסרה ישראל לארה"ב על כוונתה לבצע תקיפה מיידית באיראן. זה קרה בשעות הקטנות של ליל 14 באפריל, לאחר ששתי המדינות הדפו בצוותא מתקפת טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים ששוגרו מאיראן אל שטח ישראל. הנשיא ביידן יזם שיחה טלפונית עם ראש הממשלה ובה הביע את משאלתו כי לאור ההצלחה הייחודית בבלימת המתקפה, טוב תעשה ישראל אם תסתפק בניצחון ההגנתי ותימנע מתגובה צבאית. וכלשונו, "Take the win, Bibi".
בתגובה הובהר לנשיא כי בעיני ישראל תהיה זו הפגנת חולשה אם תינקט מדיניות של הבלגה בעקבות המתקפה החצופה, שכללה שיגור מאות חימושים ונעשתה ללא עילה ממשית, בתגובה לסיכולו המוצדק של גנרל איראני שהוביל לאורך שנים פעילות טרור ענפה נגד ישראל. עם זאת, ישראל התחשבה בבקשתו האישית של הנשיא ביידן והסתפקה בהשמדת מתחם הגנה אווירית איראני מתקדם, כאיתות לקראת הבאות.
האירוע נבלע בתוך המולת המלחמה הרב-זירתית הארוכה בתולדות מערכות ישראל, אך אין לגמד את חשיבותו. לראשונה מאז ומעולם תקף חיל האוויר הישראלי מטרות צבאיות על אדמת איראן, והוכיח יכולת מרשימה לבצע בבטחה ובהצלחה משימות קרב מאתגרות.
שנתיים חלפו, והשיח על תוצאותיו הסופיות של מבצע שאגת הארי, או "זעם אפי", רק החל. הוא ילווה אותנו כל עוד לא נפלה הכרעה במו"מ המדיני המדשדש, כל עוד לא התבהרה תמונת המצב במצרי הורמוז, וכל עוד קיימת אפשרות לחידוש קרוב של העימות הצבאי. אבל תבוסה אחת כבר זועקת לשמיים: זו תבוסתה של הקואליציה רבת העוצמה שלאורך כמעט שלושה עשורים פעלה כאחוזת דיבוק להבטיח לאיראן חסינות מתקיפה צבאית ישראלית נגד מתקני הגרעין שלה. מי שהובילו את המאמץ האדיר הזה היו הנשיאים האמריקאים משתי המפלגות, רפובליקנים ודמוקרטים כאחת. השתתפו בה כל מנהיגי יבשת אירופה ללא יוצא מן הכלל, בעיקר מנהיגי גרמניה, בריטניה וצרפת, וכמעט כל ראשי המדינות האחרות בעולם.
לא הייתה זו רק קואליציה בינלאומית. גם בישראל, מרבית בכירי מערכת הביטחון, הן המכהנים והן הפורשים, המליצו לפעול נגד הגרעין האיראני ללא "טביעת אצבע" ישראלית גלויה
לא הייתה זו רק קואליציה בינלאומית. גם בישראל, מרבית בכירי מערכת הביטחון, הן המכהנים והן הפורשים, המליצו לפעול נגד הגרעין האיראני ללא "טביעת אצבע" ישראלית גלויה. הם הסבירו שאיראן גרעינית היא בעיה כלל עולמית ואל לה לישראל "לקפוץ בראש". הם העלו נימוקים כבדי משקל נגד פעולה ישראלית עצמאית: אין ברשותנו יכולות חודרות בונקרים כפי שיש לארה"ב. ארה"ב לעולם לא תסלח לנו אם נגרור אותה למערכה שבה יהיו לצבאה נפגעים רבים. מלחמה אזורית מול איראן ושלוחותיה החמושות ברבבות טילים מדויקים תמיט חורבן על ערי ישראל. וחוץ מזה, לאורך זמן נתקשה למנוע ממעצמה טכנולוגית נחושה ומתקדמת כמו איראן להגיע לנשק גרעיני, ולפיכך יש להיערך למציאות החדשה במקום לנהל קרב מאסף אבוד מראש נגד תהליך בלתי נמנע.
גם בקרב הפרשנים והמומחים הרבים שהתבטאו בסוגיה זו בתקשורת העולמית והישראלית, כמעט לא ניתן היה למצוא קול שונה. המסר המשותף למרבית חברי הקואליציה הזו היה: אכן, איראן היא סכנה לשלום העולם. אין חולק על החובה לסכל את תוכניתה לאחוז בנשק להשמדת המונים. אבל את המטרה הזו יש להשיג באמצעים דיפלומטיים ולא כוחניים. הדרך המועדפת להיאבק באיראן היא להעביר נגדה החלטות מחייבות בשני הפורומים הבינלאומיים הרלוונטיים, מועצת הביטחון של האו"ם והסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית. במידה ויסתבר כי להחלטות אלה אין השפעה על איראן, הצעד הבא צריך להיות הטלת סנקציות כלכליות חריפות על המשטר הסורר. לשיטתם של המצדדים בגישה זו, הפיתרון האולטימטיבי ממילא טמון רק בהסכם מדיני מקיף, שיעניק הטבות נדיבות לאיראן הכורעת תחת נטל העיצומים, בתמורה לוויתור על שאיפתה לייצר פצצות אטום.
למרות חברותה בצמרת קואליציית ה"רק לא תקיפה", ארה"ב היתה שותפה נאמנה לישראל בכל יתר תחומי העשייה שנועדו לשלול מאיראן יכולת לממש את זממה. על שיתוף הפעולה האינטימי והפורה בין שירותי המודיעין של שתי המדינות במאמצי הסיכול החשאיים של הגרעין האיראני כבר נכתבו ספרים והופקו סרטים. גם שיתוף הפעולה האמריקאי-ישראלי בנושא הסנקציות היה הדוק. ישראל סיפקה באופן שוטף לכל הממשלים בוושינגטון מידע רב-ערך שאיפשר למפות את דרכי המימון החשאיים של איראן, וסייע בחשיפת תעלולי טהרן לעקיפת הסנקציות. אולם הבעיה הגדולה הייתה ונותרה שכל מהלכי הבלימה הללו, על אף שהיה להם אפקט מעכב מצטבר, לא הביאו לשינוי המגמה. משטר האייתולות המשיך לחתור להשגת נשק להשמדת המונים בכל מחיר, למרות המצוקה הכלכלית, למרות הבידוד הבינלאומי, למרות התקלות המסתוריות במתקני ההעשרה שלו ומותם בטרם עת של מדעניו הבכירים. המערב המשיך להישבע שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני, אבל איראן נשבעה להתגבר על כל מכשול עד להשגת הפצצה.
אצלנו, מול עמדת ראש הממשלה ושר הביטחון שתמכו בפעולה "כחול לבן", ניצבו הרמטכ"ל וראש המוסד דאז שסברו כי צה"ל עדיין אינו מוכן למלחמה רב-זירתית שתפרוץ בעקבות פגיעה בגרעין האיראני, ודאי ללא גיבוי מדיני וביטחוני של נשיא ארה"ב
במהלך נשיאותו של ברק אובמה כמעט והוענקה לה לגיטימציה סופית בדרך ליעד זה. הנשיא האמריקאי עודכן על ידי יועציו לביטחון לאומי כי היערכותה של ישראל לתקיפה אווירית באיראן נמצאת בשלבים מתקדמים. אצלנו, מול עמדת ראש הממשלה ושר הביטחון שתמכו בפעולה "כחול לבן", ניצבו הרמטכ"ל וראש המוסד דאז שסברו כי צה"ל עדיין אינו מוכן למלחמה רב-זירתית שתפרוץ בעקבות פגיעה בגרעין האיראני, ודאי ללא גיבוי מדיני וביטחוני של נשיא ארה"ב. המחלוקת המקצועית בישראל נותרה בעינה לאורך זמן, וגם בדרג המדיני המצומצם שהוקם לצורך ליווי הנושא הרגיש ("השמיניה") לא התגבש קונצנזוס. אבל הנשיא אובמה לא רצה להסתכן. הוא דרבן את צוותו לקדם בתנופה מו"מ חשאי עם איראן, ובשנת 2013 עלה בידו להגיע להסכם ביניים ראשוני עם איראן, שהפך כעבור שנתיים להסכם מקיף וכולל. הקואליציה נגד התקיפה השיגה ניצחון מרשים. אם ההסכם היה מגיע לסיומו, כבר לא ניתן היה להתניע מחדש מהלך שעומד בסתירה להסכמות של העולם כולו.
הבחירה בדונלד טראמפ כנשיא ארה"ב הצילה את העולם ובוודאי את ישראל מגלישה בלתי נשלטת לתוהו ובוהו אזורי גרעיני, שכן טורקיה, מצרים, סעודיה ועוד מדינות הבהירו כי אם איראן תצטייד בנשק גרעיני הן ילכו מיד בעקבותיה. טראמפ אמנם לא שקל כלל בכהונתו הראשונה לתקוף את איראן, או לאפשר לישראל לעשות זאת, אבל שתי החלטות נועזות שקיבל, לצאת מהסכם הגרעין ולחסל את הארכיטקט האיראני של התוכנית להשמדת ישראל קאסם סולימאני, טרפו את הקלפים מחדש. איראן נדחקה לבצע שורת מהלכים מתריסים, וגברה ההכרה בכך שהיא מתקרבת אל "נקודת האל-חזור". הקיצוניות הבלתי מרוסנת של הציר השיעי נחשפה בטבח 7 באוקטובר שביצעו חסידי איראן בעזה, ובשתי מתקפות הטילים הבליסטיים שביצעה איראן נגד ישראל בשנת 2024.
כפי שצוין בפתיח, הפעם לא ניתן היה לערער על זכותה של ישראל להגן על עצמה. באוקטובר 2024 כבר הגיבה ישראל על תוקפנותה של איראן במענה עוצמתי מאי-פעם, ובבית הלבן של ביידן לא נרשמה כל הסתייגות. במבצע עם כלביא וביתר שאת במבצע שאגת הארי קרסה סופית הקואליציה שהתגבשה סביב האשליה שהענקת חסינות לאיראן תבטיח את שלום העולם. הנשיא טראמפ מנהיג כיום את הקואליציה שאימצה גישה מפוכחת ואמיצה הרבה יותר: העולם החופשי יחיה בביטחון רק אם יפגין נכונות להיאבק במשטרים זדוניים ורצחניים ללא כל פשרה.
