"אזרחי ישראל, תושבי לבנון. מכאן, מהריסות האצטדיון הזה, לפני כרבע מאה, נאם מחריב לבנון – מי ששיעבד אותה, חטף מדינה יפהפייה והפך אותה בת ערובה. אז, הוא המשיל את כוחה של ישראל לקורי עכביש – חומר חלש שאינו מספק הגנה אמיתית למתגורר בו. הוא איים עלינו. הוא חגג את נסיגת צה"ל מלבנון. הוא היה יהיר וזחוח. היום, כמו עכביש דרוס, הוא ותוכניתו מעוכים תחת האדמה. אנשיו חלשים. חזונו נכשל. אבל שרידי המגרש הזה יכולים לשדר גם מסר אחר. מעדות לחורבן הם עשויים להפוך לאות של תקווה. אם לבנון תיקח את גורלה בידה, אם אזרחיה יוקיעו את הסרטן האיראני שצמח בגופם, אם יתבוננו בחיוך דרומה ולא בייאוש מזרחה – כאן עוד ישחקו ילדי קריית-שמונה עם ילדי בינת-ג'בייל. משחק השלום הוא רק עניין של החלטה".
אם יש נאום שצריך לשאת הרמטכ"ל עם תום כיבוש עיירת הטרור, הרי הוא זה. לצידו ראוי להעמיד נציגות של גיבורי מלחמת לבנון השנייה שלחמו במקום. חלקם עדיין בשירות, כמו מפקד פיקוד הדרום, אלוף יניב עשור, ואחרים כבר מזמן פשטו את המדים. כי המעגל צריך להיסגר לא רק מול הצד השני, אלא גם אצלנו, בבית.
ישראל עשויה להיות במרחק ימים מסצנה דומה. משמעותה דרמטית, משום שבינת-ג'בייל היא קודם כל סמל. ממעוף הציפור מדובר בעיר ציורית. נופיה עוצרי נשימה. הריה יפהפיים. הירוק – ירוק מאוד. בפועל, זהו מוצב חיזבאללה בכסות של מקום מגורים. תכליתו האמיתית – בסיס הזנקה לכיבוש הגליל. נפילתו העתידית אינה רק מכה לחזון הטרור השיעי. זוהי עדות לכישלון תפיסת השלוחות האיראנית. והאמת היא שגם אצלנו, בינת-ג'בייל מייצגת משהו. היא מקור לזעזוע. מקום שסימל את הכשלים במלחמת לבנון השנייה, את הגבורה תחת אש, ואת השנים הרבות מאז, שאופיינו בהתעצמות מפלצתית לנגד עינינו. כיבושה הוא אבן דרך. ומה שצה"ל עושה שם כרגע הוא לא פחות מהיסטורי. מחבלים מחוסלים או נכנעים מרצון. תשתיות מאותרות. הכיתור הולך ומתהדק. ובעיקר, המון לוחמים ולוחמות עם תחושת שליחות.
כל אלה מסבירים את משמעות הפעולה הצבאית בבינת-ג'בייל בראי העבר וההווה, אבל יש כאן משהו נוסף. כשברקע מתנהלות שיחות מול לבנון, בינת-ג'בייל עשויה לשמש אינדיקציה לעתיד. דרישה לבנונית לעצירת המהלך הצבאי בה יבהיר שבביירות מעדיפים שקט תעשייתי על פני מיגור הטרור ויחסים עם ישראל. תמיכה, להבדיל, תוכיח שלבנון אכן מאסה בהשתלטות איראנית. במילים אחרות, היא תגלם הקרבה של אייקון חיזבלאי על מזבח המשא ומתן המדיני.
באקלים הנוכחי, עמדה לבנונית בסוגיה היא יותר מהצהרה. היא נקודת ההתחלה. הסיבה לכך היא שיעד מפוכח לשיחות אינו בהכרח שלום. לבנון חלשה מכדי לתחזק כל הסכם שייחתם. דרישה אסטרטגית ריאלית יותר תהיה ניתוק קשרי לבנון-איראן, והוצאת חיזבאללה מחוץ לחוק הלבנוני, כתנאי לכל נורמליזציה בעתיד. ואם יש מקום שראוי להוות מקרה בוחן למימוש אותה תפיסה, בינת-ג'בייל היא מועמדת מובילה. מצד אחד, עיר שנקייה מנוכחות איראנית וטרור תודות לישראל, ומהצד השני – נבנים בה יחסי מסחר ושותפות עם צפון ישראל בעידוד לבנוני ובינלאומי. במילים אחרות, בינת-ג'בייל יכולה לגלם מוקד להערכת דמי הרצינות של ממשלת לבנון.
רגע סיום כיבוש בינת-ג'בייל אינו רק סגירת מעגל ישראלית עם העבר וניצחון על חיזבאללה בהווה. הוא פותח צוהר לעתיד עם לבנון. נאום הרמטכ"ל בעיר, ככל שיקרה, צריך לשלב את שלושת האלמנטים
בחזרה לאצטדיון. רגע סיום כיבוש בינת-ג'בייל אינו רק סגירת מעגל ישראלית עם העבר וניצחון על חיזבאללה בהווה. הוא פותח צוהר לעתיד עם לבנון. נאום הרמטכ"ל בעיר, ככל שיקרה, צריך לשלב את שלושת האלמנטים. בתחילת שנות ה-50 נחרבה סאול במלחמת קוריאה. תכנון נכון והתאמה למציאות המשתנה הפכו את הטרגדיה להזדמנות, ואת דרום-קוריאה למעצמה. אותו מהלך קרוי גם "הנס על נהר ההאן" שזורם דרך סאול עצמה. תעוזה צבאית וחזון מדיני עבור יישובי הצפון ודרום לבנון, יכולים לייצר גרסה מזרח-תיכונית בדמות ה"נס מדרום לנהר הליטני". נאום הרמטכ"ל עם כיבוש בינת-ג'בייל יכול להיות הסנונית שתבשר על כך.
