בשבוע שעבר כתב יאיר לפיד ב-X סדרת פוסטים ובה טען כי ישראל הפסידה את המערכה האסטרטגית, לטענתו: "נתניהו נרדם בשמירה בזמן שהנשיא טראמפ סוגר עסקה מעל הראש שלנו". נפתלי בנט לא נשאר חייב. לדבריו, "נתניהו הוכיח בשנתיים האחרונות שהוא פשוט לא יודע לנצח באף זירה – לא בעזה, לא בלבנון ובטח לא מול איראן. הוא מקריב את דור הלוחמים".
ואילו אביגדור ליברמן פסק: "המלחמה היא כישלון אסטרטגי ולאומי". את התגובה של יאיר גולן אתם יכולים לנחש. לפיד, בנט, ליברמן וגולן, לא בחרו לטעון בתוקף כי הפסדנו במלחמה כיוון שהם יודעים משהו שאתם לא יודעים. לאף אחד מהם אין מקורות בכירים בלשכותיהם של טראמפ ומוג'תבא. לא. מה שיש להם זו פוזיציה, מוטעית - המובילה אותם ואת הציבור הישראלי לסבב בחירות מבוזבז נוסף - לפני ירידתם הסופית מהבמה. למעשה, אין קשר הכרחי בין ניצחון במלחמה לניצחון בקלפי. כך למשל ג'ורג' בוש האב הפסיד את הבחירות לקלינטון ב-1992 למרות 90 אחוז תמיכה אחרי הניצחון המוחץ במלחמת המפרץ.
מנגד, גולדה מאיר זכתה ברוב משמעותי בבחירות שנערכו בדצמבר 1973, חודשיים בלבד אחרי מלחמת יום הכיפורים.
הובלת אומה במלחמה, עשויה להתגלות ככפויית טובה מבחינה פוליטית. המנהיג יתום בכישלון, אך את הניצחון הוא חולק עם הצמרת הצבאית והלאומית שעמדה לצידו. כך, לוי אשכול נאלץ לראות את משה דיין "גונב" ממנו את הבכורה על ההכנה למלחמת ששת הימים, בזכות כניסה ברגע האחרון לממשלה.
השאלה שישאל את עצמו הציבור בדרך לקלפי אינה האם ישראל ניצחה או הפסידה במלחמת 7 באוקטובר - אלא מי נלחם, ניסה ונאבק ומי עמד מנגד. במילים אחרות, "זה לא הניצחון, טמבל", זו הסולידריות
המקרה המפורסם ביותר הוא אולי זה של הבריטים שהדיחו את צ'רצ'יל אחרי ניצחונו על הנאצים ובחרו בקלמנט אטלי, "העובד הסוציאלי", שהבטיח להקים מדינת רווחה שתחבוש את פצעיהם אחרי מלחמת העולם השנייה. את הניצחון הזה השיג אטלי בזכות תכונה נדירה בפוליטיקה הלאומית שלנו כברבור שחור - נדיבות. הסיסמה של אטלי לניצחון הייתה "And Now, Win the Peace" (ועכשיו, לנצח בשלום), שהכירה בניצחון של המנהיג הכביר שאותו ביקש להחליף.
בנאום בחירות הוא פסק: "מנהיגותו של מר צ'רצ'יל הייתה חיונית להצלת הציוויליזציה, אך המשימה כעת היא לבנות חברה חדשה". כמו בוש האב או צ'רצ'יל, נתניהו היה עשוי להיות עכשיו כפסע מאובדן ראשות הממשלה, אם המתחרים שלו היו מגלים זרת מאותה גדלות לאומית שגילה אטלי. אלא שמהרגע הראשון הם כשלו בכך.
בחודשים שאחרי 7 באוקטובר, בחר לפיד לדרוש את סילוקם מהממשלה של בן גביר וסמוטריץ' כתנאי לכניסתו. דרישה בלתי אפשרית שהובילה לסירוב מובן והותירה אותו כאופוזיציונר בשעת מלחמה. לפיד לא הצליח להבין שבעוד הוא נותר באופוזיציה, העם כולו "בקואליציה".
מצביעי לפיד שירתו כתף אל כתף בחזית עם המצביעים של בן גביר שאותם הוא החרים. בעוד בכנסת, ב-X ובתקשורת, לפיד המשיך להתקוטט עם הממשלה, לא נרשמה תקרית פומבית אחת שבה חיילי חטיבה, גדוד או פלוגה התקוטט על בסיס מחלוקות פוליטיות.
בחזית זה לא עניין אף אחד; המטרה הכללית הלאומית הייתה גדולה יותר מכל מחלוקת. הניסיון של לפיד וחבריו למחנה לחזור על המנטרה לפיה המלחמה אליה הציבור התגייס היא פארסה - ניסיון נפל. הציבור יודע כי מלחמה היא עסק מלוכלך וכאוטי וגובה מחיר כבד בדם, בשלווה וברכוש. הוא מעריך מי שמבין את זה, ואל מול אירוע כזה שם בצד חשבונות אישיים או פוליטיים.
רותם מ. סלעביל קלינטון ניצח את קמפיין הבחירות המפורסם ב-1992 עם הסיסמה "זו הכלכלה, טמבל". הוא הבין כי הציבור עסוק יותר בענייני פנים, מאשר במלחמה המוצלחת של בוש האב. על אותו משקל. מה שלפיד וחבריו לא מבינים זה שמבחינה פוליטית, השאלה שישאל את עצמו הציבור בדרך לקלפי אינה האם ישראל ניצחה או הפסידה במלחמת 7 באוקטובר - אלא מי נלחם, ניסה ונאבק ומי עמד מנגד. במילים אחרות, "זה לא הניצחון, טמבל", זו הסולידריות.
המחבר הוא מו"ל הוצאת "סלע מאיר"
פורסם לראשונה: 00:00, 15.04.26
