אחריות.
הבלונדיני עם השיער הפרוע, בוריס ג'ונסון הם כינו אותו בצחוק, ביקש את רשות הדיבור. שלא כמו בוריס המקורי מאנגליה, בוריס מהוועדה היה רוב הזמן עם פרצוף עגמומי, חמוצים כזה, וקימץ במילים.
אלון אהל, אמר עכשיו.
כבר שלוש וחצי שעות חברי ועדת הבחירה למשיאי המשואות לשנת 2026 עברו על שמות. העלו ושקלו, העלו ופסלו. אין מה לומר, נדרשת אחריות. מתבקש הרי ייצוג לכל גווני העם. עולים, ערבים, פריפריה, חקלאים, הייטקיסטים. זה לא המקום לפוליטיקות.
אבל עכשיו, כששמו של אהל עלה, חברי הוועדה תקעו מבט בתקרה או התעסקו בנייד. "אם כבר, אייל גולן!", נציגת הממשלה בוועדה קטעה את הדממה. גם אומן, גם אהוב, גם "עם ישראל חי".
"יקירתי, זה טו מאץ'", ההיא שדיברה בתנועות ידיים מוגזמות, שרטטה לה סימן קריאה באוויר.
טו מאץ' מה?
טו מאץ' אצבע בעין.
גאווה.
"חברים, תניחו רגע את הניירות", יו"ר הוועדה ביקש ברוך. המבט שלו היה ממוקד לאי שם באופק. הם ידעו שעכשיו יבוא נאום.
"משואה היא לא צ'ופר אישי", הקול שלו רעד באוויר, "משואה היא אש. אש שמחממת את ליבו של ילד מקריית שמונה, ושל מילואמניק שחזר מהקרב. אני מחפש את הגיבורים השקטים! תשאלו את עצמכם לפני כל בחירה: האם האדם הזה גורם לי גאווה על היותי ישראלי".
הנאום של היו"ר עשה את שלו. בזה אחר זה שמות מקוריים נזרקו. "אהבת השם גורדון". "ינון מגל". "רחבעם זאבי", ההיא עם תנועות הידיים המוגזמות שרטטה באוויר הדלקת משואה שמיימית. "נו, בהולוגרמה, כמו שעשינו עם עופרה חזה", הוסיפה.
"איילון מאסק". "בקהאם". "אורבן".
"חסר ישראלים?", הקרח עם המכופתרת התעצבן, "תכף נשלם לעובדים מהפיליפינים להשיא משואות".
רוח.
אז מה לגבי אלון אהל, בוריס ג'ונסון שאל.
"מושלם", יו"ר הוועדה הכריז, "הפיצות הגיעו!". זה היה באמת מושלם. חברי הוועדה התנפלו על המגשים.
"הוא מסמל את הרוח ה...", ג'ונסון ניסה. "אין תוספת זיתים?", הקרח עם המכופתרת קטע אותו.
"פשוט אין לנו אף פדויי שבי, ואלון הוא...". "ג'ונסון שים לי", ההיא עם תנועות הידיים המוגזמות הצביעה על הזירו, וסימה תנועת מזיגה.
כשסיימו עם הפיצות, נציגת הממשלה ביקשה להעלות הצעה. "שלשום בחרנו את הלוחם הגיבור הפצוע ההוא, ששכחתי את שמו", אמרה, "אבל אולי, כדי לא לקפח, נוסיף אליו מדליק משואה שמשרת בעזרת לימוד תורה".
"ואל ההייטקיסט שעשה אקזיט נצרף מישהו שחי מקצבאות", הקרח עם המכופתרת העיר בציניות. סביב השולחן התלהטו הדברים.
"ואל ההייטקיסט שעשה אקזיט נצרף מישהו שחי מקצבאות", הקרח עם המכופתרת העיר בציניות. סביב השולחן התלהטו הדברים.
תקווה.
יו"ר הוועדה שוב נדרש ליישר את ההדורים. "חברים", הוא הניח יד על הלב, דמעה נצצה בעיניו, "עם מטולטל, למוד תלאות, יישא עיניו לגיבורים שנבחר. ויתנחם בהם, וישאב כוחות מ...".
"על מי אנחנו עובדים", ג'ונסון קטע אותו. זה היה לו כבר יותר מדי. באמת יותר מדי. הוא דיבר עכשיו בלהט: "מילא ההחלטה על מדליקי המשואות הייתה רק שלנו. מילא היינו נותנים תקווה. אבל כל מה שאנחנו עושים זה לתת לעם סיבות נוספות לריב. אולי ככה לא ישימו לב שאין עצמאות. שמתם לב שכבר שנים לא חוגגים במדינה הזאת את יום העצמאות?".
דממה השתררה. מבעד לחלון נשמעה נגינת פסנתר רחוקה. מנחמת כזאת, מרגיעה. יאאא כמו של אלון אהל, נציגת הממשלה אמרה.
*טור סאטירי. כל קשר למציאות מקרי בהחלט
