ב-1948 העם היהודי הצטרף רשמית להיסטוריה העולמית כשחקן פעיל. במהלך השנים שעברו מאז, חווה העולם שני משברים אידאולוגיים גדולים, שתי התרחשויות שבהן רעיון גדול שארגן את המציאות, נשבר ואיבד את הקסם שלו. הראשונה התרחשה לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים, והשנייה התרחשה לאורך הרבעון הראשון של המאה העשרים ואחת. שניהם יחד מסייעים להבנת המשמעות של הפרויקט ששמו ישראל.
משבר הקולקטביזם
במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים היינו עדים לנפילת החומה בברלין, להתפרקות הגוש הסובייטי ולהתרסקות הקומוניזם. את האופטימיות הגדולה שהייתה במערב באותן שנים המשיג פרנסיס פוקויאמה באופן הבא: בתחילת המאה העשרים ניצבו זה מול זה שלושה רעיונות פוליטיים גדולים - הפשיזם, הקומוניזם והליברליזם. הפשיזם הובס במלחמת העולם השנייה, הקומוניזם הובס במלחמה הקרה, ורק רעיון אחד נשאר על הרגליים - הליברליזם.
מה משותף לשני הרעיונות שהובסו? הפשיזם והקומוניזם הם רעיונות קולקטיביסטיים. הקומוניסטים תבעו מהיחיד למחוק את עצמו ולהתבטל מול האינטרס של מעמד הפועלים; הפשיסטים דרשו מהיחיד לשכוח את עצמו ולהתמזג עם האורגניזם הגדול של האומה. הליברליזם, לעומת זאת, לא תובע מהיחיד לבטל את עצמו אלא לגלות את עצמו ולהגשים את עצמו.
החולשה שהתגלתה בברית המועצות מול העליונות של חברות אינדיבידואליסטיות הוסברה בשנות התשעים באופן הבא: לבני אדם יש תשוקה טבעית לחירות, לאותנטיות ולביטוי עצמי, והקומוניזם נכשל בגלל שהוא פונה נגד הטבע האנושי. במילים אחרות: הניצחון של הדמוקרטיה הליברלית הוא הניצחון של האנושיות על האידאולוגיות שהכחישו אותה.
משבר פסיכולוגי ומשבר פוליטי
כשהמאה העשרים הגיעה לסיומה, האופטימיות המערבית הייתה בשיאה. סקרים מאותן שנים מראים שמרבית האמריקאים האמינו שהמאה החדשה תביא איתה בשורות טובות ושהחיים של הילדים שלהם יהיו טובים משלהם.
הם טעו. במהלך הרבעון הראשון של המאה העשרים ואחת, ארצות הברית, יחד עם מדינות רבות במערב, נקלעה למשבר פסיכולוגי. הוא התבטא בזינוק במספר האמריקאים שסובלים מדיכאון, מחרדה ומנטיות אובדניות. במחקר משנת 2015 יצרו הכלכלנים אן קייס ואנגוס דיטון קטגוריה חדשה, עצובה אך מאירת עיניים, המכונה "Deaths of despair" – תמותה מתוך ייאוש. זוהי קטגוריה שכוללת את כל מקרי המוות שנובעים מהרס עצמי, כדוגמת מוות מצריכת יתר של סמים ואלכוהול, כמו גם התאבדות. השניים הראו שמשנת 2000 ואילך, שיעור המוות מן הסוג הזה בארצות הברית קפץ ב-100 אחוז. היום, מרבית האמריקאים חושבים שהחיים של הילדים שלהם יהיו פחות טובים משלהם. האופטימיות התרסקה.
מה קרה? ובכן, במהלך הרבע הראשון של המאה העשרים ואחת התגלה שלאינדיבידואליזם המקודש יש מחירים נסתרים. קהילות נחלשו, משפחות נשברו, ואפילו מספר החברים הטובים שיש לאדם ממוצע, הצטמצם. ארצות הברית נשטפה במגפה של בדידות. המילה "מגפה" איננה רק מטאפורה. ויווק מרת'י, שעמד בראש שירותי הבריאות של ארצות הברית, מציע להתייחס לבדידות כאל מגפה במובן המילולי: מחלה מתפשטת, מדבקת, ומעל לכול - מסוכנת. הפסיכולוגית סוזן פינקר מראה שתוחלת החיים של אנשים בודדים נמוכה משמעותית מתוחלת החיים של אנשים שאינם בודדים.
הבעיה הפסיכולוגית מגבירה בתורה בעיה אחרת – מגפת הקיטוב הפוליטי, שמפרקת מבפנים מדינות רבות במערב
הבעיה הפסיכולוגית מגבירה בתורה בעיה אחרת – מגפת הקיטוב הפוליטי, שמפרקת מבפנים מדינות רבות במערב. הסופר דיויד ברוקס מסביר זאת כך: אנשים בודדים מחפשים קבוצה להשתייך אליה ומוצאים אותה בשבטים דיגיטליים מלאי להט פוליטי מגבש ומאחד. ה'אנחנו' הדיגיטלי מעניק ל'אני' הבודד תחושה של השתייכות.
קהילה נוצרת על ידי אהבה. קהילת רוכבי האופניים חולקת אהבה לרכיבה על אופניים; קהילת באי בית הכנסת רוחשת יחד אהבה למסורת; חברי קבוצת באולינג מתקרבים אחד לשני בזכות האהבה המשותפת למשחק. אבל מהו הדבק שמחבר בין החברים בשבט הפוליטי הדיגיטלי והזועם? כך הבחין הרב יונתן זקס: הדבק של הקהילה הוא אהבה; הדבק של השבט הפוליטי הדיגיטלי הוא שנאה. הם שונאים ביחד את השבט השני. אבל שבטיות פוליטית היא פתרון גרוע לבעיית הבדידות. כשהזירה הפוליטית היא פתרון לבעיה פסיכולוגית, היא הופכת בעצמה לבעיה. היא נעשית רעילה יותר וזועמת יותר.
שני המשברים הללו, הפסיכולוגי והפוליטי, יצרו משבר שהוא גדול מסך חלקיו. אם במאה העשרים חזינו במשבר הקולקטיביזם, במאה העשרים ואחת אנחנו חוזים במשבר האינדיבידואליזם.
הטבע האנושי ומגילת העצמאות
למה הקולקטיביזם כשל? בגלל שהוא חונק את העולם הפרטי החופשי של בני האדם ובכך פונה נגד הטבע האנושי. אבל לבני האדם יש צרכים רגשיים מגוונים ומנוגדים. כשם שלבני האדם יש צורך בחירות, יש להם גם צורך עמוק בהשתייכות: השתייכות לעם, למסורת או לרעיון שגדול מהחיים שלהם. כשבני האדם נוטלים חלק בתרבות שמפתחת ומטפחת את תחושת ההשתייכות שלהם, הם מתוגמלים בתחושה אחרת - התחושה שלחיים שלהם יש משמעות, וכשבני האדם מרגישים השתייכות, הם גם מרגישים קרבה אינטימית כלפי כל האנשים שמשתייכים ביחד איתם. תחושות המשמעות ותחושות הקרבה הללו מגשימות משאלות עמוקות בנפש האנושית, משאלות שאינן ניתנות להכחשה. במילים אחרות: התרבות האינדיבידואליסטית נכשלת מאותן סיבות שבגללן נכשלו חברות קולקטביסטיות - גם היא שכחה את הטבע האנושי.
אידיאולוגיה לאומית היא כמובן קולקטיביסטית; היא שמה את העם במרכז. אידאולוגיה ליברלית, לעומת זאת, היא אינדיבידואליסטית; היא שמה את היחיד ואת זכויותיו במרכז. באיזו אחת מן הקטגוריות הללו יש למקם את הטקסט המכונן של מדינת ישראל?
"בארץ ישראל קם העם היהודי". מגילת העצמאות מצביעה על הארץ הזאת כעל המולדת ההיסטורית של העם היהודי, והיא לא נעצרת שם
"בארץ ישראל קם העם היהודי". מגילת העצמאות מצביעה על הארץ הזאת כעל המולדת ההיסטורית של העם היהודי, והיא לא נעצרת שם. המגילה מתייחסת לתנ"ך כאל "ספר הספרים הנצחי" ומציינת בגאווה שהעולם כולו ירש אותו מהעם היהודי. המגילה גם רואה את בני ובנות העם היהודי כשותפים פוטנציאלים לפרויקט היסטורי משותף שאותו היא מכנה "הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". שלושת הערכים הללו - ארץ ישראל, התנ"ך וגאולת ישראל - משלימים אלו את אלו ויוצרים אתוס קולקטיביסטי סוחף. הארץ היא המקום שממנו הגענו, התנ"ך הוא מקור ההשראה שלנו, ושגשוגה של המדינה היא הייעוד המשותף שלנו. ההתמזגות המשולשת הזאת הופכת את מגילת העצמאות למניפסט של לאומיות בטמפרטורה גבוהה.
והנה ההפתעה של מגילת העצמאות: זהו טקסט מאוד ליברלי. הטקסט שמרומם את התנ"ך הוא גם הטקסט שמרומם את זכויות האדם היחיד; הטקסט שמבליט את ארץ ישראל הוא גם הטקסט שקובע שעלינו לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". הטקסט הקורא לפעול יחד להגשמת שאיפת הדורות "לגאולת ישראל", גם קובע שהמדינה תבטיח "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". זהו ליברליזם מובהק: זכויות האדם הן אוניברסליות, והמדינה נדרשת להגן עליהן.
המגילה שכוננה את המדינה, מאחדת ניגודים. היא לא מחפשת את דרך האמצע שבין לאומיות וליברליזם - אלא ביטוי מלא של שניהם, ין ויאנג של קולקטביזם ואינדיבידואליזם. לבני האדם יש צרכים מנוגדים, צורך בחירות לצד צורך בהשתייכות, והפרויקט הישראלי חותר לממש את הטבע האנושי הפרדוקסלי במלואו.
תלוי לאן מסתכלים
במאה העשרים צפינו בהתפרקות חברות שרוממו את הקולקטיב מעל ליחיד, ובימים אלו אנו עדים למשבר הפוקד חברות שמרוממות את היחיד מעל לכל דבר אחר. האם אנחנו יכולים לקבוע בכנות שהפרויקט הישראלי מצליח להגשים את האידאל שממזג את שניהם? ההיסטוריה הפוליטית הישראלית משיבה תשובה מאכזבת. לאורך השנים ראינו כיצד הקיטוב הפוליטי, לא רק מרחיק בין שבטים, הוא גם מפצל בין ערכים. ברגעים של פילוג רותח, ישראל היהודית והדמוקרטית, הופכת לישראל היהודית מול ישראל הדמוקרטית. הפיתוי המנטלי לחשוב על העולם בצורה בינארית, או-או, הוא פיתוי שקשה להתגבר עליו, וההיסטוריה הישראלית מרגישה לעיתים כמו זירת התנגשות בין קבוצות שתודעתם נלכדה בצורת חשיבה דיכוטומית.
ישראל חוגגת 78. אלו היו שנים של דרמות פנימיות ודרמות עולמיות. השנים הללו גם העמידו את הרעיון המכונן של ישראל למבחן המציאות. ומה התוצאה? מה המציאות בשטח מספרת לנו על מצבו של האידיאל הלאומי-הליברלי? תלוי לאן מסתכלים. כשאנחנו מתבוננים בעצמנו, אנחנו רואים עד כמה ההגשמה שלו קשה, אבל כשאנחנו מתבוננים על העולם, אנחנו מגלים עד כמה הוא חיוני.
חג עצמאות שמח.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.04.26
