לא חשוב מה שופטי בג"ץ יכריעו בסוף, בן גביר כבר גרף את כל הקופה. השר שבנה את הקריירה הפוליטית שלו על אמנות החיכוך, הצליח לשכללה בתיק הדחתו לשיא חדש. הוא יצר מצב שבו כל פסיקה - מהדחה דרמטית ועד אישור כהונתו - תשרת אותו בבחירות. בדרך לשם הוא אילץ את הצמרת המשפטית להשתמש במספר כלי נשק בלתי קונבנציונליים שנשמרו ליום הדין ובכך חשף את פגיעותה.
ראשית, ברמה המהותית. בעוד שהלכת דרעי-פנחסי דרשה כתב אישום פלילי כדי להדיח שר, התיק הנוכחי מבקש לקבוע תקדים בדמות הדחה על בסיס "צבר הפרות מנהליות". קיום הדיון כשלעצמו מאפשר לבן גביר לטעון שהמשפטנים ממציאים חוקים חדשים אגב תנועה רק כדי לסלק אותו - שר שלא סר למרותם. בכך הוא הפך עצמו להיות "מקרה הבוחן" שממחיש את טענות מחוקקי חוק יסוד הסבירות (שנפסל), שבענייני מינויים הסבירות אינה כלי להגנה על מינהל תקין, אלא פלסטלינה שמאפשרת לשופטים לבטל את הכרעת הבוחר כשיחפצו בכך.
גם “רשימת המכולת” המפורטת שהגישה היועמ"שית לבג"ץ - שכללה עיכוב קידום קצינות, נוכחות במעצרים מתוקשרים והתבטאויות נגד בית המשפט - מחזקת את החיבור בין מאבקו האישי של בן גביר לבין המאבק האידיאולוגי של הימין השמרני כולו. עבור היועמ"שית מדובר בראיות להתערבות פסולה, אך עבורו אלו "תמונות ניצחון" של משילות. וכך, דווקא דרך רשימת האישומים המשפטיים, בן גביר הופך גם לנושא הצלב במאבק הקלאסי שמוביל הימין על חלוקת הכוחות שבין הרשות המבצעת למשפטית.
בן גביר הופך לנושא הצלב במאבק הקלאסי שמוביל הימין על חלוקת הכוחות שבין הרשות המבצעת למשפטית
שנית, ברמה הפרוצדורלית. החלטת השופטים לסגור את הדיון לקהל תידלקה את קמפיין "דווקא בן גביר". האחרון מיהר לנצלה כהוכחה ל"דיקטטורה משפטית שמסתתרת מאחורי מסכים" והציג את המעבר לשידור חד-סטרי כמלמד על תפיסת השופטים שמעדיפים להרצות לציבור במקום להקשיב לו. המפגינים בחוץ הידהדו מסר זה בקריאות "צדק לבוחר, לא לבונקר", כשהם מוחים נגד הפיכת בית המשפט למבצר סגור שרואה באזרחים סכנה ומושא לחינוך ולא שותפים לריבונות.
הסמליות בבחירת באי הכוח הייתה בלתי ניתנת להחמצה: דוד פטר ומיכאל ראבילו לא היו רק מייצגים משפטיים, אלא בבואה חיה של תפיסות שולחיהם, בנימין נתניהו ובן גביר. בעוד ראבילו שומר על כללי הטקס ומנסה להנמיך להבות, פטר שש אלי קרב, הטיח ביקורת חריפה בשופטים לאורך כל הדיון וסירב בתוקף לכל צעד שעשוי להיחשב כמתן לגיטימציה לבית המשפט. גם ההתייחסות ליועצת המשפטית לממשלה כ"עותרת" וכ"מודחת", והביקורת החריפה כלפי השופט ח'אלד כבוב, לפיה אסור לו להיות חלק מההרכב - לא היו מקריות. הן מהוות יבוא ישיר של תעמולת עוצמה יהודית לתוך האולם. תעמולה שהיועמ"שית והשופט כבוב מככבים בה כבר זמן רב. מהתנהלות זו של בא כוחו ניתן ללמוד על תפיסת בן גביר, ולפיה מעשים אלה יניבו לו פירות אלקטורליים משובחים.
במובן זה, ניהול הדיון על ידי נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית היה מלאכת מחשבת שהוכיחה כי הוא הבין היטב את המלכודות שהציב בן גביר. במאמץ למזער נזקים, הנשיא עמית דילג במיומנות על המהמורות שהניחו הצדדים, ודחף יחד עם חבריו לקבלת מתווה ביניים שיאפשר דחייה ואולי אף ייתר את ההכרעה כליל.
אין להסיק מכך שבן גביר אדיש לתוצאה המשפטית. הדחה עלולה לחסום את דרכו למינוי לתפקידים עתידיים - תרחיש שממנו הוא חרד. אולם כפוליטיקאי הממוקד בהישרדות, ראייתו מוגבלת לאופק הצר של יום הבוחר. ככל הפוליטיקאים, הוא מעדיף למלא את הקופה ככל הניתן לפני הבחירות כדי לצלוח אותן בשלום, בהנחה שתימצא הדרך לטפל בנזקיה אחריהן. עצוב שמבחינתו הנזק הכבד לקופה הציבורית של כולנו אינו רלוונטי למאזן הניצחון האישי שלו.
