הבית שלנו באחד הרובעים היוקרתיים בביירות התמלא בשבוע שעבר בקרובי משפחה. הפעם אני זה שאספתי את גיסתי, בעלה וילדיה מהדאחייה אחרי שקיבלו אזהרה מישראל לעזוב מיד את בתיהם.
6 צפייה בגלריה
"פתאום מוחקים את כתמי הדם ומכריזים על היסטוריה חדשה?". עקורים בביירות
(Dimitar DILKOFF / AFP)
6 צפייה בגלריה
משפחות חוזרות לפרברים הדרומיים של ביירות אחרי ההכרזה על הפסקת האש
(צילום: REUTERS/Saleh Salem)
אתמול הייתי עד לוויכוח קולני בין תושבת דרום לבנון שנמצאת גם היא בשכונה, מרים, שבנה הועבר לטיפול רפואי בבית חולים שדה בישראל, ובין בעל חנות מכולת. היא הדהימה אותו כשסיפרה איך חיזבאללה חדרו לביתה והניחו במרתף כלי נשק ותחמושת. הוא הציג עמדה תקיפה נגד ישראל, והיא ענתה לו: "אתה צריך לבוא ולראות את הטיפול המסור שהעניקו הישראלים לבן שלי". הוויכוח עלה לטונים גבוהים, ובעל המכולת ביקש שתיקח את המוצרים ותסתלק.
ליד חנות ספרים נתקלתי בוויכוח נוסף, בין אישה מוסלמית-שיעית לאזרח מרוני. השיעית הביעה אכזבה מחיזבאללה, "מרמים אותנו", טענה. המרוני הודיע ש"הנשיא עאון מתכופף בפני האמריקנים והציונים". ברוב החלקים בלבנון אין כסף. המצב הכלכלי הולך ומחמיר. נדיה, שאותה אני מכיר שנים ארוכות, אספה תרומות לרכישת מוצרי מזון. בעלה הטיל את האחריות על ממשלת לבנון. "זה לא חיזבאללה", הוא טען, "הם דווקא מתאמצים לעזור". אבל נדיה סייגה: "רק לבני עדתם, השיעים".
כשאני יושב עם אנשים, הם מצביעים על הדרכים העמוסות בנוטשי הבתים. לא נותרו דירות להשכרה בביירות. בתי מלון גובים מחירים גבוהים פי שלושה מבשגרה.
6 צפייה בגלריה
"הבנות שלי צרחו מרוב פחד. שוב נאלצנו לברוח". ילדה במחנה פליטים בביירות
(Joseph EID / AFP)
במאהל החדש בלב ביירות אני פוגש את עיסא, שמספר לי איך ברח עם משפחתו לאזור הצפון, אבל "התושבים לא רצו אותנו", סיפר. "אחד מהם שלף נשק ואיים עלינו לעזוב, הבנות שלי צרחו מרוב פחד. שוב נאלצנו לברוח. הפעם הגענו למאהל צפוף באזור הדאחייה. אמרו לנו שכבר לא מסוכן, כי ישראל התחייבה לא לתקוף. אני חדור נקמה ושואל את עצמי לאיזה כיוון עליי לפתוח באש, חיזבאללה או כוחות הצבא הציוני?".
שאלתי את עיסא מה הוא רוצה שיהיה בסוף. "לא שלום ולא נורמליזציה. אני רוצה הפסקת אש לטווח ארוך. שהציונים לא יבואו לבקר אצלנו ואנחנו לא נגיע אליהם. שיעצרו את האש משני הכיוונים ויניחו לנו".
חייבים להכיר בחשש של אזרחי לבנון מפני מלחמת אזרחים נוראה, ביוזמת חיזבאללה, שכבר איים כי אם תתקיים שיחה בין מנהיגי ישראל ולבנון היא תהיה "שיחת חינם" שבה הנשיא הלבנוני עאון ייכנע לתכתיב ישראלי. נביה ברי, יו"ר הפרלמנט, שהוא שועל שיעי ערמומי, הודיע בשתיקה שהוא מסכים למפגש השגרירים בוושינגטון, "אבל לא מעבר לזה".
אתמול כבר העלו בארגון השיעי את הטון נגד עאון. מחמוד קמאטי, סגן ראש המועצה המדינית של חיזבאללה, ושר לשעבר בממשלת לבנון: "אנחנו לא ניתן למשא ומתן כזה לצאת לפועל. הממשלה לא רוצה. העם הלבנוני לא רוצה. זה משבר פנימי לבנוני ואנחנו קוראים לתושבי הדרום לא לחזור לבתיהם כי נשקפת סכנה לחייהם".
סאמח, איש הסגל האקדמי באוניברסיטת ביירות, אמר לי: "בתמונה המשותפת של שגרירת לבנון עם שגריר ישראל בוושינגטון, אני רואה מזימה ישראלית. זה מכעיס אותי. פתאום, בבת אחת, מוחקים את כתמי הדם ומכריזים על היסטוריה חדשה?".
אתמול נפגשה אצלי בבית "החבורה הקבועה": מרונים, מוסלמים-סונים ושני דרוזים. צפינו בערוצי חדשות אמריקניים, שתינו תה וקפה וניתחנו את "המצב". כמובן שכמעט כולנו רוצים לבקר בישראל. רכשנו ידידים ישראלים בתקופות הלימודים בחו"ל. אבל גם אם תוכרז התקדמות משמעותית ביחסי המדינות, לא הייתי ממליץ לישראלים להגיע ללבנון. זה עלול לעלות להם בחייהם.
תופעה אחת שנעלמת מעיני הישראלים: מסתמנת התקרבות בין נשיאי סוריה ולבנון, יריבותיה של איראן. יש מי שמציעים אצלנו, במאמרים בתקשורת, ללכת ביחד - דמשק וביירות - למהלכי פיוס עם ישראל. זה ייתן כוח ומשמעות. גם אני תומך בכך.
תחשבו איך זה נראה מהצד הלבנוני: נכון, לדרישת האמריקנים הפסקתם להפציץ את הדאחייה ואת ביירות, אבל אתם "יושבים" על אזור הדרום, שרוב תושביו נמלטו על נפשותיהם. ואתם מאמינים שנתתם לחיזבאללה מכת מחץ? הם ממשיכים לפעול, לגייס, פרוסים בצמתים, לא עזבו את אזור הדרום.
הנשיא עאון יודע שכל מגע בינו לנתניהו, גם אם יתרחש בתיווך אמריקני, יתפרש מיד כהכרזה על נורמליזציה עם ישראל. עאון לא יסכים להיות "הצד החלש" במשוואה האמריקנית-ישראלית. הוא יתעקש שלבנון תהיה בעמדת כוח שווה במו"מ, ולכן לא נעתר להוראות טראמפ "לצלצל לנתניהו". זה מהלך שעלול להרוס את האיזון השברירי המורכב בתוך לבנון.
ניסיתי לדמיין לעצמי את טקס קבלת הפנים שייערך לראש הממשלה נתניהו בביקורו הראשון בביירות. אנחנו, הלבנונים, מצטיינים בטקסים. אחר כך התעוררתי. זה לא יקרה, אמרתי לעצמי. לבנון, על מורכבויותיה, לא יכולה להרשות את זה לעצמה. גם הנשיא הלבנוני לא יגיע לירושלים. ובכל זאת, בקול עמום אני אומר לעצמי: השלום יגיע גם אם הדרך תהיה מלאת חתחתים. מתי זה יקרה? אני לא בטוח שבתקופת נתניהו. יש בינינו יותר מדי חשבונות.
תרגמה: סמדר פרי
