שקיעת אבק המלחמה באיראן ובלבנון מאפשרת לבחון באופן בהיר מה התממש מההבטחות לשינוי פני המזרח התיכון שנישאות בישראל מאז 7 באוקטובר, וביתר שאת במהלך מלחמת שאגת הארי. כל אויבי ישראל אמנם ספגו מהלומה חסרת תקדים והמציאות הביטחונית השתפרה בהשוואה למצב לפני שנתיים וחצי, ואולם אף אחד משלושת אויביה המרכזיים - איראן, חיזבאללה וחמאס - לא הוכחד בהתאם לרוח "הניצחון המוחלט", והציר ורעיון "ההתנגדות" לא התאיידו.
זהו מזרח תיכון חדש-ישן. בסוריה אמנם נפל שלטון אסד, אך מחליפו אינו אוהד ישראל, טורקיה מחזקת את מעמדה האזורי ומציבה אתגר גובר בפני ישראל, והעולם הערבי לא ממהר ליפול על כתפינו למרות העמידה המשותפת נוכח האיום האיראני. להפך. מדינות ערב מפגינות חשדנות נוכח מפגן העוצמה של ישראל, וממשיכות להבהיר (בפרט סעודיה) שלא תתממש נורמליזציה ללא שיח בנושא הפלסטיני, שממנו ישראל מתחמקת באובססיביות כמו לפני 7 באוקטובר.
מלחמת שאגת הארי הכניסה את ישראל לפרופורציה. יש לה יכולות והישגים צבאיים דרמטיים, אך מתבררות גם מגבלות הכוח, ובראשן התלות העמוקה בארה"ב (וליתר דיוק בטראמפ) - הן בקידום המאמץ הצבאי, והן בקביעת העיתוי והמתווה לסיום הלחימה. תקדים עזה חוזר כעת גם באיראן ובלבנון: נתניהו הבטיח ניצחונות מוחלטים, המשיל את העימותים למלחמת העולם השנייה ואת האויב לנאצים שיש להכחיד, וחתר לנהל מערכות ללא הגבלת זמן, אך טראמפ ציווה על קץ הלחימה וקבע הסדרות שבמסגרתן האויב שרד ככוח דומיננטי.
ישראל אינה ספרטה או פופאי מזרח-תיכוני כל-יכול. הדבר התברר בסיום המלחמה בעזה (שנכפה בעקבות המתקפה הכושלת בקטאר) ובגניזת פנטזיית ריקון עזה מפלסטינים והקמת ריביירה ים-תיכונית, וכעת גם בחוסר היכולת לפרק את חיזבאללה מנשק או להחליף משטר בטהרן (ועוד מתחייב לוודא שנטרול תוכנית הגרעין מתממש). חזון, תעוזה ותחבולה הם עקרונות יסוד בפרויקט הציוני, אך כשהם מונעים מכוח פנטזיות מתחולל נזק כבד. ישראל חייבת להבין שדימויה בעיני רוב העולם אינו של "דוד ממזרי וצודק", אלא של ענק כוחני המכה כל הזמן ובכל מקום, כשברקע עולים סימני שאלה לגבי שיקול דעתו וערכיו המוסריים (גם לאור המתרחש באיו"ש).
תחושת חמיצות הקולקטיבית
תחושת החמיצות הקולקטיבית אינה נובעת מהתוצאות הצבאיות, שכן בכל הזירות ישראל נחלה ניצחונות מזהירים, תוך הפגנת עליונות טכנולוגית ומודיעינית. החמיצות נוצרת בשל הפער החריף בין ההבטחות, הסיסמאות והאשליות למציאות בפועל, לצד השימוש העודף של מקבלי החלטות במונחים "מוחלטים" (בעיקר צבאיים), כמו הכרעה ו"עריפה", או ספירה מתמשכת של פירוק יחידות והשמדת כלי נשק, שמתאימים למערכות קונבנציונליות אך לא לאלה העכשוויות. הפער משקף בוחן מציאות לקוי ואי-הבנת עומק של טבע האויב, וממחיש את מחיר הלגלוג על הדרישות לאסטרטגיה ול"רגל מדינית". שיח ישיר ומפוכח בין ההנהגה לציבור עשוי היה למנוע מפל ציפיות.
געגוע לישראל של פעם אינו רק לפחות שסעים מבית, אלא גם למנהיגים כמו לוי אשכול - "האפרורי והמגמגם" - שבתום ניצחון מלחמת ששת הימים, כשישראל נתונה באופוריה משכרת, ידע להסביר "שהכלה נהדרת, אך הנדוניה בעייתית
בין לבין בולטת העובדה שדווקא מקבלי ההחלטות שמציגים עצמם כמפוכחים ו"מתקני קונספציית 7 באוקטובר", מתהדרים שהם "יודעים מה משפיע על הערבים ואיך הם חושבים" ונושאים את הסיסמה "לנצח נאכל חרב", הם אלה שמטיפים לאוטופיות ברוח "ניצחונות מוחלטים" ואוחזים באמונה לגבי היכולת להנדס תודעה ברוח דה-רדיקזליציה ולשרש אידיאולוגיות באמצעות כלכלה (משורשי קונספציית 7 באוקטובר), דוגמת מיזם ה-GHF הכושל בעזה שמנסים להשכיחו. זה מייאש אך מתחייב להזכיר: מי שמתעקש לא לתחקר את מחדל העבר, משחזר אותו בכל צעד שהוא עושה, ומחולל עוד נזקים - שגם הם לא מתוחקרים, בהתאם לתרבות הקלוקלת שהתמסדה מאז 7 באוקטובר ומזכה מקבלי החלטות מהצגת משגים ומקבלת אחריות.
אם וכאשר הנהגה עתידית תפנה לבצע תחקיר נוקב של המלחמה ושל שורשי מחדל 7 באוקטובר (ואולי אף תחל בגיבוש תפיסת ביטחון לאומי עדכני), מומלץ שלנגד עיניה יעמדו כמה תובנות: שבמציאות הנוכחית אין יכולת להעלים או להכריע סופית אויבים, וכי המערכה נגדם היא מסע ארוך; שלא ניתן לממש הישג צבאי אסטרטגי ללא רגל מדינית; שטיפוח בעלי ברית רחוקים וקבוצות שוליים באזור אינו חלופה לקשר הדוק עם שכנים קרובים; שתפיסת שטח לבד אינה מפתח לביטחון ארוך טווח; ושאין יכולת להימלט מדיון נוקב והכרעות בנושא הפלסטיני.
מיכאל מילשטייןולבסוף, נדרש גם מבט פנימי נוקב. המערכה המתנהלת מאז 7 באוקטובר היא אחת המוצלחות מבחינה צבאית אך עגומה בכל הנוגע לשיח בתוך ישראל המתאפיין ברדידות, שעבוד חסר תקדים של טיעונים ומעשים לשיקולים פוליטיים, התמכרות קולקטיבית לפנטזיות (חלקן בעלות צביון משיחי), וסירוס ביקורת וחשיבה מורכבת בטענה לחוסר פטריוטיות ואי-הבנת גודל הנס. געגוע לישראל של פעם אינו רק לפחות שסעים מבית, אלא גם למנהיגים כמו לוי אשכול - "האפרורי והמגמגם" - שבתום ניצחון מלחמת ששת הימים, כשישראל נתונה באופוריה משכרת, ידע להסביר "שהכלה נהדרת, אך הנדוניה בעייתית". אחרי שנתיים וחצי של מלחמה קשה, בשלה העת להפנים שאמיתות מורכבות עדיפות על פני רהב רווי אשליות.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.26
