בשנים רגילות צה"ל מקיים ביום העצמאות מטס מרשים בשמי המדינה. ואולם, בשלוש השנים האחרונות המטס החגיגי בוטל. במלחמה המתמשכת, המטס מועתק אל מעבר לגבולות המדינה - מטהרן ועד תימן. במקום אקרובטיקה מרהיבה ושובלי עשן צבעוניים פעם בשנה, חיל האוויר מפעיל באופן יומיומי כוח אימתני שבעקבותיו מיתמרים ענני עשן אפורים במדינות אויב.
המעבר מהטקסי-חגיגי אל המבצעי מאפיין שינוי כלל-ישראלי בשנים הללו: החברה האזרחית, שהייתה שאננה יחסית ועסוקה בעיקר באישי, הפכה להיות מגויסת והעיסוק עבר לתחום הלאומי, במדים ובלעדיהם. גבולות המדינה הפכו נזילים בדרום (הקו הצהוב בעזה), במזרח (מעבר לקו ההפרדה בסוריה) ובצפון (קו הנ"ט בלבנון). הביטחון הקיומי של היהודים במדינת היהודים - ההישג הגדול ביותר של הציונות, התערער בשנים אלו, אך התברר שהדור הצעיר שלנו מוכן לעשות כל מה שנדרש, בהקרבה גדולה, כדי לחזור ולרכוש אותו. קורי העכביש שדמיין נסראללה, התבררו כקורי פלדה.
ביום ההולדת למדינה נעריך את המצב החדש - על דבשו ועל עוקצו - בארבעה מעגלים: בינלאומי, לאומי, אזורי ופנימי. במעגל הבינלאומי רעידת אדמה: מצד אחד, היציאה המשותפת לקרב יחד עם צבא ארה"ב נגד הגדול שבאויבנו היא לא רק מכפיל כוח מעשי אדיר, אלא גם סימן קריאה מהדהד באשר למעמד הגלובלי המיוחד של ישראל. מצד שני, מעולם לא הייתה ישראל מבודדת כל כך מול "שאר העולם". בצד ביקורת רחבה על דרך הפעלת הכוח הישראלי במלחמה, הולכת ומתפשטת תסיסה רעילה החותרת תחת עצם ההצדקה לקיום המדינה והרעיון הציוני. חמור ומטריד במיוחד אובדן הערך של המותג הישראלי בדעת הקהל האמריקאי, בקרב הדמוקרטים ובדור הצעיר האמריקאי כולו. עלינו לגייס את כל משאבינו כדי לשנות מגמה מאיימת זו.
כך גם במעגל הלאומי – שבו כלולים גם יהודי התפוצות: תור הזהב שלאחר מלחמת העולם, שבו יהודים היו חופשיים מהתקפות אנטישמיות, חלף עבר. המחלה עתיקת הימים, חסרת ההסבר, מרימה ראשה מחדש, והמערכת החיסונית, בעיקר באירופה, מתקשה להתמודד עימה. על מדינת היהודים להתגייס למלחמה באנטישמיות בתפוצות, ובו-זמנית להכין את עצמה לקליטה המונית של עלייה, בדומה למה שקרה בשנות ה-90 עם יהדות ברה"מ.
ישראל, כמו שקורה לעיתים לעץ חרוב מוצק מבחוץ - נאכלת מבפנים על ידי טרמיטים של שנאה
במעגל האזורי מצבנו השתפר פלאים. אמנם חלק גדול מהמטרות המוצהרות של המלחמה – המוגזמות והלא-ריאליות מלכתחילה – לא הושגו, אבל אין ספק שמאזן הכוחות מול שכנינו מקרוב ומרחוק נוטה לטובתנו יותר מאי פעם, בדור האחרון. ההרתעה הישראלית שוקמה, כוח ההיזק של אויבנו עבר בליה מסיבית, וישראל הפנימה את ההכרח לאמץ גישה אקטיביסטית נגד איומים. ואולם, חובה עלינו לתרגם הישגים אלו למגרש המדיני. אינטרס העל הישראלי איננו מתמצה בכיבוש שטחי ביטחון אלא ביצירת הסדרי ביטחון אמינים באמצעים דיפלומטיים. אם אלו יבשילו להסכמי שלום, אפשר שיפציע עתיד טוב יותר במעגל הבינלאומי והלאומי, לפחות בקרב מי שאיננו נגוע באנטישמיות.
ולבסוף, במעגל הפנימי: כאן נמשכת הורדת הידיים העצימה בין קבוצות הזהות הישראליות. הקצוות בכל אחד מהמחנות הסירו את הכפפות והמהלומות מוחלפות באופן ישיר, תוך הסלמה ברטוריקה ובנכונות המעשית לבדוק את גבולות ההסכמה בחברה. ישראל, כמו שקורה לעיתים לעץ חרוב מוצק מבחוץ - נאכלת מבפנים על ידי טרמיטים של שנאה. ובכל זאת, דומה שהרוב כאן מואס בקצוות הללו. התרופה ההכרחית לשיקומנו הפנימי היא בהסכמה רחבה של החברה הישראלית לקבל על עצמה כללי משחק לניהול המחלוקת - "חוקה רזה".
ביום העצמאות נכיר בדבש ובעוקץ שבכל אחד ממעגלי הקיום הישראל, ניישיר אליהם מבט ונבקש: "על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב... השיבני ואשובה אל הארץ הטובה" (נעמי שמר).
• ידידיה שטרן הוא נשיא JPPI – המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.26
