בעודה סופדת לבעלה, סגן עברי דיקשטיין, בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, מרים שמעה שהסלולרי שלה מצלצל בכיס מעילה, והתחלחלה. "אלוהים אדירים, מי מתקשר אליי כשאני קוברת את בעלי", היא נזכרת. בסיום ההלוויה סיפרה לה קצינת הנפגעים על משלוח של פרחים ושוקולד שממתין עבורה אצל הש"ג. סגן מרים דיקשטיין, אז קצינת שלישות בחטמ"ר גוש עציון, הבינה מיד שזו דרישת שלום מבעלה, שזה עתה נטמן באדמה.
"טוב, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שעברי שלח פרחים לחטמ"ר", היא מספרת. "הייתי אמורה לסגור שבת. כששנינו סגרנו הוא שלח לי שוקולד, לא שזה המתיק. גם מהלחימה בלבנון עברי שלח לי. ומי שצילצל אליי בהלוויה שלו היה השליח מחנות הפרחים".
הלווייתו של סגן עברי דיקשטיין ז"ל
בכרטיס שצורף לזר נכתב: "אשתי היקרה, אני כותב לך שוב מהצפון הרחוק, מקווה שבפעם האחרונה. אני כאן, שמח ועושה משהו משמעותי עבור העם שלנו. מבקש ממך לחייך ולהיות עם ראש מורם. אוהב אותך הכי בעולם. תתפנקי בשוקולד ותיהני מיופיו של הזר. שלך תמיד, עברי".
בכתב ידו?
"לא", היא שוב מחייכת. "עברי התקשר לחנות וביקש שיכתבו בשמו. יש לי הרבה פתקים כאלה, שהוא ניסח והכתיב, למרות שהיינו נשואים רק שנה וחצי. שנה וחצי של מלחמה שבה שנינו לוקחים חלק פעיל, אבל במיצב שמשמר את החמניות מזר הפרחים שהגיע אליי אחרי נפילתו, השתמשו בכתב ידו".
כבר בשבעה, בבית הוריו שבעלי, כולם הרגישו שחייבים לעשות משהו שיבטיח חיי נצח לשתי המזכרות האלה. "הפרויקט הדחוף היה החמניות, לפני שהן נובלות. אמרנו שהשוקולד יחכה", אומרת דיקשטיין. "החברים של עברי ביקשו ממני את זר החמניות ונתתי אותו בלי לשאול למה, לא הייתי במצב לשאלות. ללא ידיעתי הם פנו לאמן שעובד באפוקסי, חומר לשימור זכוכית. לקראת השלושים החברים הביאו לי את המיצב, שהחמניות בתוכו. הוא כבד, שבעה קילו של זיכרונות".
מרים דיקשטיין בת 23; עברי, בן גילה, נותר בן 21. גם ברגע שבו היא מספרת על כניסתה המצערת למשפחת השכול, החיוך נותר. "ככה אני", היא מתנצלת. "נולדתי עם הבעה של סמיילי, השפתיים שלי משוכות למעלה. זה בילט-אין. בצילום מההלוויה לקח לי רגע לזהות את עצמי, בפעם הראשונה בחיי השפתיים שלי נשמטו. עבר זמן עד שהן חזרו לצורתן המקורית".
היא לא התכוונה לחלוק את כאבה הפרטי עם כל המדינה. במוצאי שבת, יום אחרי הלווייתו של עברי, חנוך דאום העלה פוסט שלא הותיר אף עין יבשה, כנהוג לומר. הוא שיחזר את שיחתו עם חברתה של מרים, זו שלקחה ממנה את הסלולרי שצילצל בעיצומה של ההלוויה. ממנה הוא שמע על משלוח השוקולד והפרחים שהגיע לאשתו. עכשיו עומד מיצב החמניות בסלון דירתה השכורה בירושלים, על מדף בספרייה. "אי-אפשר להתעלם ממנו או לפספס אותו. הוא לא מפסיק להזכיר לי את עברי".
ומה עלה בגורל השוקולד שצורף לפרחים?
“הוא עדיין במקרר. לא נגעתי בו. את יודעת כמה זמן שוקולד מחזיק במקרר? מתי הוא הופך לפג תוקף? לא שדחוף לי לפתוח. אולי יום אחד אעז לעשות את זה”.
את נתקלת במארזי השוקולד שקיבלת מעברי בכל פעם שאת פותחת את דלת המקרר?
"כן, אני לא יכולה שלא לראות אותם. בפעם הראשונה זה היה לי מוזר, בקטע של איך הם התגלגלו לדירה החדשה שלי. כשהתרגלתי לנוכחותם במקרר חיפשתי ומצאתי בהם כל מיני סימנים. שוקולד מסוים היה דרישת שלום מעברי, אחר הזכיר לי שעברי אוהב אותי. התזכורות האלה שימחו אותי וגם הכאיבו מאוד. היום, שנה וחצי אחרי, לפעמים אני עושה דברים באוטומט. פותחת את המקרר כדי להוציא חלב לקפה, ומרוב מהירות לא רואה כלום. גם זה כואב. מה, כבר שכחתי אותו?"
גם החיוכים הנעימים שלה לא מעניקים די אומץ כדי לשאול את מרים דיקשטיין איך היא עושה את זה, איך היא מחייכת את המוות. בהמשך היא תספר על "החיים בגם וגם", שכל כך מאפיינים את ישראל, במיוחד בצה"ל - "אנחנו אלופים בלצחוק ולבכות בעת ובעונה אחת" - אבל היא נראית כמו תופעת טבע נדירה, כזו שמצליחה לסחוף בשמחת חיים גם ברגעים שבהם היא מספרת על הילד או הילדה שלא הספיקו להביא לעולם.
סגן עברי דיקשטיין, מפקד מחלקה בגדוד 51, חטיבת גולני, נפל בקרב בדרום לבנון ב-14 בנובמבר 2024. בהודעת דובר צה"ל צוין שאשתו היא קצינה בשירות פעיל. ב"הותר לפרסום" שלו הופיע צילום זוגי, חיבוק בחאקי. מדי הסגן של מרים דיקשטיין כללו מכנסיים וכיסוי ראש. "הקומבינציה הלא-שגרתית הזאת ייצגה את העולם שלי. 'אני קצינה, דתית-לאומית, נשואה'. אלה החומרים שמרכיבים את מי שאני. מאז 7 באוקטובר יש זן חדש בישראל. אני אלמנה, דתית-לאומית, במדים. יש בזה אמירה".
היה בך פחד לאבד אותו?
"הוא תמיד אמר לי 'אני לא הולך למות, אני מבטיח לך לחיות חיים שלמים'. הוא האמין בזה, הוא חי את זה. זה לא היה אמור לקרות. הם טיהרו מבנה, הכוח סרק חדר-חדר, כשהגיעו לחדר האחרון הנגביסט ביקש להיכנס ראשון, אבל עברי עצר אותו והתעקש להיכנס לפניו. הוא ספג מכת אש ממחבל שהסתתר שם. כשהודיעו לי, לא האמנתי שהוא נהרג לבד. אמרתי 'אין מצב, אני יודעת מי נכנס ראשון ומי אחריו' ושאלתי מי עוד”
כשהבינה שרק בעלה נפל בתקרית, היא נזכרה במשפט אחר שנהג לומר לה כשקיבל עליו אחריות של מפקד. "הוא אמר לי, ‘הבטחתי לנשים של החיילים שלי שאף אחת מהן לא תהיה אלמנה’".
איך הגבת לזה?
"כעסתי עליו בכל פעם שהוא אמר את זה. החיילים שלך יחזרו לבתיהם ואני אהיה אלמנה? עברי ענה 'הבטחתי לנשים ולאמהות שלהם שהם יחזרו בשלום, לך אני לא יכול להבטיח דבר כזה'. למה? כי הוא המפקד. ועברי עמד בהבטחתו. כל החיילים שלו חזרו הביתה בשלום".
המ"פ של עברי, רונן קלימי, נפצע קשה. "הוא שמע את הירי, הבין שעברי נפצע והסתער קדימה כדי לנסות להציל אותו. עד היום הוא בכיסא גלגלים. הוא וכל החברים של עברי הם כמו אחים שלי. הם מלווים את המשפחה ואותי".
עכשיו, שנה וחצי אחרי שהתחילה לענוד את טבעת הנישואים של עברי על צווארה, היא משרתת בבסיס חיל האוויר בפלמחים בתפקיד מסווג, ומדי הסגן שלה כוללים מכנסיים וגם מטפחת ארוכה שעוטפת את הבובו שבו ארוז שערה. "מכנסיים תמיד לבשתי, אבל הייתה לי התלבטות אחרי החתונה, מה, מעכשיו אסתיר את השיער? לא רציתי, זה נראה לי מבוגר ולא מתאים, וביום שבו חזרתי לצבא קמתי וחבשתי בובו ומעליו קשרתי מטפחת. הרגשתי שכיסוי הראש מציב גבולות מאוד ברורים. הוא נתן לי את הביטחון שחיפשתי בתוך המסגרת, והתווה לי את הדרך של גם וגם".
כאלמנה את לא חייבת בכיסוי ראש.
"נכון, אבל כל הזמן אני עוסקת בבחירות ובחרתי להישאר איתו. אני זה עברי ועברי זה אני. באמונה שבה גדלתי, אקט החתונה מחבר בין הנשמות וכך נוצר משהו גדול יותר, שמאחד אותי ואותו. במציאות זה אחרת, אני חיה וגופו של עברי הוטמן בהר הרצל, אבל משהו בנשמה שלי ממשיך להכיל את הנשמה שלו. הבחירה שלי להישאר עם בובו ומטפחת עוזרת לי להאמין ולהרגיש שמעולם לא הפסקתי להיות נשואה לעברי".
עד מתי תהיי נשואה לעברי?
"הקשר בין שנינו השתנה וימשיך להשתנות, ולא נראה לי שאי פעם ייפסק. עברי תמיד יהיה חלק ממני. אני עוד לא יודעת איך הנתונים האלה יוכלו להשתלב בפרק ב', אם ארצה, אם אזכה. אני עוד לא שם, אבל אני מאמינה שעם הזמן, ועם הרבה תהליכים, אצליח לבנות קומה נוספת עבור מי שייכנס. אני מתנגדת למונח 'בית שנחרב' מפני שהקומה הראשונה, שעברי ואני בנינו ביחד, תמיד תישאר, והדרך לקומה השנייה תעבור בקומה הראשונה. אמן".
מרים עמר ("כולם קוראים לי בשמי המלא, אני לא מירי") הייתה בת ארבע כשהוריה, ז'אק וסטפני, משפטן ומתרגמת, עלו מפריז, "מציונות לשמה. הם האמינו שהמקום שלהם בישראל. לנצח אכיר תודה להוריי על כך שהם עזבו הכל ועלו ארצה. גרנו בירושלים, בבקעה, משפחה של ארבעה ילדים. אני ושלושה אחים. זה הרכב שמעצב משהו באישיות שלך. עברי היה בן יחיד עם חמש אחיות".
היא למדה בתיכון פלך בירושלים ובאולפנה בעפרה, ואת עברי הכירה כשהיו בני 17. הוא נתן לה טרמפ לבית חברתה שגרה בעלי. "לפני שיצאתי מהאוטו, אמרתי לעברי שהוא מוזמן להגיד שלום אם וכאשר יזדמן לבקעה. מספר הטלפון שלי כבר היה ברשותו, ברשימת מחפשי ההסעה. יום אחרי הוא התקשר ואמר לי 'אני פה, תקפצי להגיד שלום'. זאת הייתה ההתחלה".
חשבת שבגיל 17 תכירי את מי שיהפוך לבעלך?
"מגיל צעיר רציתי מאוד להתחתן, לבנות משהו שהוא שלי ולרוץ את החיים עם מישהו שאני אוהבת ושאוהב אותי, אז זרמתי. לא גדלתי במסגרת הקשוחה של בנות בלבד. ידעתי לדבר עם בנים, היו לי חברים בנים, אז אמרתי 'יאללה, אני אקפוץ אליו, למה לא' – ומהר מאוד נהיה לי ברור שעברי ואני לא נתנתק. הייתה לי תחושה פנימית שאני מכירה את הבן אדם הזה, שהוא לא פרצוף חדש שצץ לי בחיים”.
התגובה הספונטנית שלה לנפילת בעלה הייתה הכרזה על פרישה מהצבא. "אמרתי, 'הודיעו לי כשהייתי על מדים ולמדים האלה לא אחזור'. אבל כבר במהלך השבעה הבנתי כמה שאני אוהבת את הצבא ושהמלחמה עוד לא הסתיימה", היא אומרת. "אני מאמינה שכל אזרח במדינה חייב לשבת עם עצמו ולשאול מה עוד הוא יכול לתת. יש לנו מילואימניקים שכבר שנתיים וחצי עוזבים את המשפחות ואת הקריירה שלהם ויוצאים לעוד סבב. כל עוד החיילים שלנו נפצעים ועוברים שיקום וחוזרים לשירות, אז גם אני, שכבר נתתי למדינת ישראל את בעלי, יכולה לתת עוד".
צה"ל איפשר לה לחשוב בשקט. "מצד אחד אמרו לי 'מה שתרצי זה מה שיהיה, אף אחד לא יגיד לך מה לעשות', ומצד שני שידרו לי 'אנחנו רוצים שתישארי במערכת, אנחנו מאמינים בך', וזה חיזק לי את הביטחון. כשאמרתי 'אני רוצה לחזור, אבל לא לחטמ"ר גוש עציון', איפשרו לי לעשות הסטה מאוד דרמטית לתפקידי החדש. מבחינה מקצועית התפקיד מעניין, ואפשר לומר שאני נהנית".
אחרי השלושים היא חזרה לדירתם השכורה באלעזר, שאותה הפכו ל"מקום חמוד, קן של אהבה", למרות שלא הרבו לישון בה. "או שעברי לא יצא הביתה או שאני לא יצאתי. מלחמה. רק פעם בשבועיים יצא לנו להיפגש, משהו כזה, בתמרון זה היה פעם בשלושה שבועות ואפילו פעם בחודש. ברור שזה קשה נורא, אבל זאת המשמעות של בחירה. בחרנו לתת למדינה".
הבחירה הזאת תבעה ממנה זוגיות מורכבת. "מצד אחד את עפה על החיים שלך עם בן הזוג שאת אוהבת וטוב לכם. מצד שני, את לא יכולה לסמוך על זה שהוא תמיד-תמיד יהיה לצידך. סמכתי עליו ב-99 אחוז, לא במאה. תמיד ידעתי שעברי יגיע אליי רק אם, לא עלינו, יאשפזו אותי במצב סופני, גוססת. הוא לא ייצא הביתה כשאני חולה בסתם שפעת, וגם לא אחרי שעברתי תאונה, מפני שהוא בתפקיד. ואנחנו במלחמה".
אז מה עשית?
"כיוון שלא יכולתי לבנות על עברי בתור האינסטלטור שיפתח את הסתימה, למדתי לעשות את זה. לא קראתי לזה 'לחיות בלעדיו', זה היה 'איך להסתדר כשעברי לא זמין ולא נוכח'".
איך חזרת לחיים אחרי אובדן כזה?
"כשדיברו איתנו על 'לחזור לשגרה' הבנתי שזה לא לחזור, אלא לבנות שגרת חיים חדשה. שאבתי המון כוח ממשפחת דיקשטיין, מהוריו, צופיה ואילן, ומחמש אחיותיו של עברי, והנוכחות שלי בביתם מחזקת אותם".
אחרי "חצי שנה של חיים עם המוות", מרים עזבה את דירתם הזוגית באלעזר. "הבית קפא, הוא נשאר בדיוק כמו שהיה כשעברי יצא ממנו. לא נגעתי במצעים ובחולצות מפני שהם היו סימני החיים האחרונים שלו. ואסרתי על חברות לבוא אליי. מברשת השיניים של עברי נדדה איתי לדירה ששכרתי בירושלים, ליד הוריי, וגם בה עברי מאוד נוכח, אבל היא שלי והחברים מגיעים".
ברגע הנדיר הזה החיוך מש מפניה. "נכון", היא מודה. "בשגרה אני עושה יומיות ובערב חוזרת לבית ריק, והכאב זועק אליי מכל פינה. היו לנו חיים שלמים שתיכננו. גם ידעתי מה אני אמורה להיות בגיל 23. רצינו ילדים ותיכננו והתפללנו, וזה לא קרה. זה פצע שלא יגליד לעולם. בדירה ששכרנו היה חדר נוסף, לילד או לילדה. החלטנו, 'זהו, אנחנו רוצים ילדים' והחלום הזה לא התממש, וזה הכאיב. זה עדיין כואב".
הציעו לך לקצור זרע?
"הציעו והסכמתי אינסטינקטיבית, לא מפני שהייתי בטוחה שאעשה עם זה משהו. כשיש אלמנה מפנים את השאלה אליה, לא להורי החלל. סיפרתי להם על ההחלטה והם חושבים, כמוני, שזה מורכב מאוד להביא ילד מזרעו של אבא שנהרג. מבחינתי, המבחנה עם זרעו של עברי היא כמו דלת שלא נפתחה ולא נסגרה, אבל היא קיימת. אם אחליט לפתוח אותה, אצטרך להתיר את זה מבחינה הלכתית. זה לא מקרי שרק אחרי שנה מאפשרים לאלמנה להתחיל את התהליך. היא חייבת להתאפס על עצמה לפני שתקבל החלטה כל כך גורלית".
לאיזה כיוון את נושבת?
"תמיד רציתי ילד מעברי, אבל זה לא הוגן להתרכז בנחמה שאמצא בילד, צריך לראות את טובת הילד. להוריו של עברי ברור שזה לא יקרה. לדעתי, זה אירוע מורכב שמתאים למי שהתשוקה לילד בוערת ברחמה והיא טוטאלית לזה. הקדוש ברוך הוא בחר והחליט שזה יהיה הסיפור שלי. האמונה שלי בבורא עולם נובעת מהבנה ממש חשובה".
שהיא?
"אין לי שליטה בכלום. אני מקווה, מתפללת, מתכננת, אבל לא שולטת. לא קיבלתי את מה שביקשתי וזה לא ישתנה, עברי לא יחזור. בהתחלה, ברגעי המשבר החשוכים, חמותי צופיה אמרה לי: 'מרים, מחר השמש שוב תזרח'. זאת הייתה הבטחה".
סקרלט אוהרה אמרה את זה ב"חלף עם הרוח" הרבה לפני חמותך.
"וזה נכון, למרות שהיום אני כבר לא מסתכלת שנה קדימה ואפילו לא על החודש הבא. רק על היום, גג מחר. זאת המשמעות של 'בחרתי לקום'. בחרתי לקום בבוקר, בחרתי לחזור לשירות, בחרתי להמשיך עם החיים שבחרנו, עברי ואני, אבל אני רצה אותם בצורה אחרת כי עברי כבר לא כאן".
מאז ומתמיד היא חלמה ללמוד רפואה, ולאחרונה החליטה להתמקד ברפואת ילדים. "הידיעה שבעתיד אעסוק ברפואה מחזיקה אותי", היא אומרת. "אני מרגישה שיש לי תכלית בעולם, ונכון לעכשיו זאת תמונת העתיד היחידה שיש לי בראש. זה מוזר, כי עם עברי ידעתי לצייר את העתיד בצורה מאוד בהירה והיום אין לי מושג. יש לי עוד שנה בקבע, והצבא נותן לי משמעות יומיומית ושעתית ודקתית. היום, במקום שבו אני נמצאת יש לי הרבה יכולת להשפיע. הקול שלי נשמע ומהדהד, וברור לי שזה קורה בגלל הנסיבות, אבל העיקר זה לעשות".
מה?
"כשחזרתי לצבא, לא הייתה מדיניות של איך מתייחסים לאלמנות בשירות כי לא היה דבר כזה, ופתאום מצאנו את עצמנו ביחד, שבע אלמנות במדים, כולן קצינות. המערכת לא ידעה להכיל אותנו. היו לי הרבה שיחות עם ראש ענף נפגעים של חיל האוויר, כל אחת אמרה מה היא חושבת שנכון ולא נכון לעשות, ובסוף יצאה מזה מדיניות סדורה לכל היחידות". ויש עוד צד למטבע. לפני חצי שנה היא אירגנה משלחת, ו-12 אלמנות המריאו לסקי. כששאלו אותה למה דווקא סקי היא נימקה: "כדי שנלמד ליפול ולקום".
איך עברה עלייך מלחמת איראן השנייה?
"המערכה האחרונה הבהירה לנו שהם באמת רוצים להשמיד אותנו ושלמדינת ישראל אין זכות קיום מבחינתם. בדירה הנוכחית שלי יש ממ"ד, אבל להגיד לך שהגעתי הביתה?"
הבחירות מתקרבות, למי תצביעי?
"אסור לי לדבר פוליטיקה. אני יכולה רק לקוות שמי שיכהן כראש הממשלה יוכל להנהיג אותנו למקום טוב".
מה חשבת על "חוק ההשתמטות" שקידמה הממשלה הזו?
"אנחנו חיים במציאות שלא מאפשרת לא להתגייס. אחי הגדול שירת בצבא, כל הציבור הדתי-לאומי מגויס בטורבו, ואני חושבת שבהתנהלות מול החרדים צריך לגעת בלב. מתחת לפני השטח כבר קורים דברים, אבל זה לוקח זמן. בעוד עשר שנים לא יהיה מישהו שלא יתגייס. השירות הצבאי מעולם לא פגם ביכולת שלי לשמור על אורח חיים דתי-לאומי. המציאות הצבאית מעמידה אותך מול אתגרים שלא חשבת שאת עלולה להיתקל בהם – בשמירת שבת, בשיח, בחברה מעורבת, בקשרים שמתפתחים מעבודה צמודה – אבל הם לא ישפיעו על מי שעומדת במקומה ביציבות ברורה. וזה חל על שני המינים".
איך הצלחת לשמור על תרי"ג?
"מי אמר שהצלחתי? אני לא מאה אחוז לפי ההלכה, עובדה, אני במכנסיים. תמיד יהיו כאלה שיהיה להם מה להגיד, והחוסן האמוני שלי לא מתערער מפני שאני פשוט לא מקשיבה. כשאת בתודעה של 'זה המצב ועם זה נעשה ונצליח', את עושה את המיטב שלך מבלי לחצות את הגבולות שלך".
מה הגבול?
"ברגע האמת, המערכת קודמת לפרט. אם המציאות המבצעית תדרוש ממני לחלל שבת אני אחלל שבת. לא אגלול באינסטגרם להנאתי, אבל אעשה את כל מה שצריך".
את ספרה הטרי של מרים דיקשטיין, "עברי, אהובי" (“ידיעות ספרים”) בלעתי בלילה אחד, רווי בטישוז. הוא מצליח לשאוב עד סופו גם כשיודעים שהפי-אנד לא יבוא. היא כתבה את אהבתם בגוף ראשון, במילים הכי פשוטות, בסיטואציות שכל ישראלי מכיר וחווה במלחמה המתמשכת וגם במצבים ייחודיים שיעוררו הזדהות בקרב מילואימניקים ובני משפחותיהם. זה ספר מהלב שחודר עמוק ללב. ולא, זה לא ספר הנצחה. זה אפילו לא ספר על מוות. זה לאב סטורי של רק בישראל.
לכתיבה היא הגיעה רק אחרי שעברי נהרג. "אחרי כל ביקור של יום שישי בהר הרצל, כתבתי לעצמי במחברת, בטלפון, בפתקים. כתבתי אליו ולעצמי. העצב שאני מכילה הוא מאוד גדול והוא חייב להתבטא. אני חייבת לפרוק אותו, אי-אפשר שלא. אחרי שכתבנו ספר תורה לזכרו ואחרי שאיגדנו את הכתבים של עברי, חשבנו על ספר שיהדהד את הקול שלו בעולם, והוריו של עברי אמרו לי 'תכתבי, אנחנו מאחורייך ואיתך'. זה לא מובן מאליו".
היא השתתפה בסדנת כתיבה לאלמנות חרבות ברזל של חנוך דאום (שהגדיר אותה כ"בחורה מקסימה בהגזמה"), אבל הכוח התרפויטי שמצאה בכתיבה לא מסיט אותה מהחלום לטפל בילדים. "אני מסיימת תואר ראשון, מזרח תיכון וערבית, בבר-אילן. אני מקווה להשתחרר בעוד שנה ולהתחיל הסבה ללימודי רפואה במסלול של ארבע שנים. גם אם אצטרך לעשות השלמות אצליח להיות רופאה צעירה".
במעגל החברתי שלה יש רוב לאלמנות צעירות. "יש כזה קטע, אלמנות צעירות שמגיעות לשבעה של אלמנות צעירות כדי לחבק, להיות ולהראות להן שהחיים באמת ממשיכים. משהו כמו 'אם אני שרדתי גם את תשרדי'. כך הכרתי את גל מורנו, אלמנתו של איתי מורנו שנפל בזיקים, ואת אביה סלוטקי, שבעלה ישי נפל בצומת עלומים יחד עם אחיו. הן באו לשבעה, שמרו איתי על קשר ואימצו אותי כאלמנת המחמד שלהן. שתיהן כבר התארסו, החתונות בקרוב".
בשישי שעבר היא עשתה עם גל מורנו את חצי מרתון ירושלים. "עברי ואני רצנו הרבה ביחד", היא מסבירה. "אחרי שהוא נהרג הריצה קיבלה משמעות אחרת ואמרתי 'יאללה, היעד הבא זה חצי מרתון'. כדי להמשיך לחיות אני חייבת להציב לעצמי יעדים פרקטיים וריאליים. רצתי עם דגל ישראל שחונק את הצוואר ועם הדגל של עברי. היה מדהים. היעד הבא זה מרתון. ריצה היא אחלה דרך לפרוק את הכאב".
ויש לה עוד חברה בלב ובנפש. זהבה דינר, בת גילה, "בעלה הלל נהרג בעזה חודש אחרי עברי. גם היא קצינה בחיל האוויר, יש בינינו הרבה נקודות דמיון. טסנו יחד לארצות-הברית ולמקסיקו לעשות הסברה, גם בהרצאות בארץ אנחנו מספרות את הסיפור שלנו".
פתאום החיוך שלה הופך לצחוק פעמונים. "זה קטע מטורף. זהבה ואני התחתנו באותו היום, יש לנו חברה משותפת שרקדה על שתי החתונות, פשוטו כמשמעו. עברי והלל קבורים בשכנות, הלל מאחורי עברי. זאת סגירת מעגל מצמררת שמחייבת אותנו להיות חברות. לא תמיד יוצא לנו להיפגש בהר הרצל, כל אחת עולה בזמן שלה, אבל בפעם האחרונה שנפגשנו שם אמרנו 'טוב, אנחנו בדאבל-דייט'. את חייבת לגייס את ההומור, במיוחד השחור, כדי להתמודד עם השכול הגדול. אנחנו לא אמורות לשאת בגיל כל כך צעיר משא כזה כבד. אנחנו ילדות שהשנים הכי יפות בחייהן כבר מאחוריהן".
את חושבת על זוגיות שנייה?
"אני רוצה לאהוב, אבל לנצח אוהב את עברי. זכיתי באהבה מטורפת. אם היית אומרת לי בגיל 17 שככה זה ייגמר, לא הייתי משנה דבר בסיפור שלנו, כי מה שקיבלתי היה עצום ונפלא. וזה משהו שילווה אותי תמיד".
כבר יצאת לדייט?
"לא. כל הזמן אומרים לי 'נו, בואי, יש לי מישהו להכיר לך', והתגובה שלי היא 'תודה אבל לא, אני בסדר'. אני באמת בסדר, אני חיה, ואני סומכת על עברי, אהובי. כשיגיע הזמן הנכון עבורי הוא ידאג לי, הוא ישלח לי את מי שיהיה נכון עבורי", היא אומרת ומוחה דמעה ראשונה.
