חשוב לא לתת לפרויקטים המרגשים ולשירים העצובים ברדיו לטשטש את המציאות: אופיו של יום הזיכרון אינו מה שהיה. הקרע הפוליטי, הסירוב השלטוני לשאת באחריות למחדל 7 באוקטובר, החמרת האי-שוויון בנטל והתמשכות המלחמה לממדים חסרי תקדים הסירו מעל יום הזיכרון את המגנט המאחד, שממילא הלך ונחלש, וכיום הוא עובר על רבים ורבות בציפייה מתוחה ועצבנית: באיזה מבתי העלמין תתרחש מהומה? האם תהיה התפרצות באחד מהטקסים הממלכתיים? מי יגיד את הדבר הכי מטומטם/חסר מודעות/נכתב באמצעות בינה מלאכותית שאפשר להעלות על הדעת?
אולם המרכיב הכי דרמטי בשינוי של שלוש השנים האחרונות הוא ההבנה שיום הזיכרון דווקא משתלב מצוין בשגרה של הדחקה: לא של הנופלים והנופלות חלילה, אלא של אלה שעדיין כאן ואולי בעצם לא. הכוונה היא לא רק להלומי הקרב והפוסט-טראומטיים, שהמודעות לסבלם העצום והחובה להעניק להם טיפול טוב יותר דווקא משתפרת, אלא גם למחיר הכבד שהמלחמה גובה מחיילים וחיילות שלקחו חלק במעשים חמורים או היו עדים להם במסגרת שירותם בגזרות השונות.
מלחמה היא מילא ממלכת הכאוס והטירוף, והקמפיין הצבאי בעזה לאחר 7 באוקטובר נחשב לפי קני מידה אובייקטיבים ומקצועיים לאחד האגרסיביים וההרסניים בהיסטוריה המודרנית. השילוב של אויב מר וזירה אזרחית צפופה עם מוטיבים של "נקמה" בעקבות הטבח המחריד שביצע חמאס ואספירציות דתיות, יצר קרקע פורייה מדי לפעולות שאין להם שום קשר למטרות המלחמה וחורגות מהנורמות המוסריות (לרבות היהודיות), הנהלים, הפקודות והדין הבינלאומי. רק חלק מהעדויות המזעזעות על מקרים כאלה פורסם בסוף השבוע ב"הארץ". שם גם נחשף כי בצה"ל נרתעים מהמונח "פציעות מוסריות", כי "מה אנחנו צריכים, שבערוץ 14 יתלו אותנו על עץ?", כפי שהעיד קצין במערך בריאות הנפש על דברים ששמע מקצין בכיר.
האופן המחפיר שבו צה"ל (לא) טיפל בנושאים הללו רק הגביר את התחושה בקרב חיילים וחיילות, שהבינו מה מתרחש לנגד עיניהם וזה לא יעזוב אותם לעולם, שהם לגמרי לבד
האופן המחפיר שבו צה"ל (לא) טיפל בנושאים הללו רק הגביר את התחושה בקרב חיילים וחיילות, שהבינו מה מתרחש לנגד עיניהם וזה לא יעזוב אותם לעולם, שהם לגמרי לבד. תחושה זו הוכפלה ואף שולשה כשהאבק שקע מעט ואז התברר שהציבור לא רוצה לשמוע ורוב התקשורת לא רוצה (כלומר מפחדת) להשמיע, וגם זה במקרה הטוב. במקרה הרע, מתנהל מסע הכפשה נגד כל מי שמעז להציף את האירועים הללו, על שלל ההשלכות שלהם. גם בציבור הליברלי מעדיפים לבחור קרבות: התעמרות בחיילים וחיילות על רקע מנגל בשבת וחולצות בטן יכולות להוליד סערה שלמה ובהחלט מובנת. אבל סיפורים בלתי נסבלים על הרג חפים מפשע והתעללות בהם עוברים בדממה דקה.
דווקא יום הזיכרון, שבו מועלים על נס אלה ששילמו את המחיר היקר ביותר, הוא הזמן והמקום לדבר על ועם אלה שאמנם נותרו בחיים אך לא הרבה מעבר, בגלל שמצאו את עצמם מתנהגים או מונהגים בניגוד מוחלט לערכים שעליהם חונכו. האמת האיומה שהם נושאים על גבם ושוקלת כמו היקום כולו היא חלק בלתי נפרד מהנושא המרכזי של יום הזיכרון: מחיר המלחמה. להשאיר אותם בצד הופך אותו לעוד יום רגיל של שכחה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.04.26
