יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא, עבורי, היום הקדוש ביותר בשנה, כך אמרתי לילדיי בשבת האחרונה.
הם הביטו בי ושאלו בתמימות: “אבא, לא יום כיפור קדוש יותר? לא פסח?”. עניתי להם בפשטות, מתוך הלב: "לא, כי ביום הזה אנו עומדים מול קדושתם של בני אדם, לא מלאכים, אנשים בשר ודם שבחרו לשרת את עמם, בחרו להילחם, בחרו להגן על מדינת ישראל ובחרו לשים את חייהם עבורנו".
“קדושה היא לא רק תפילה או צום”, הסברתי לילדיי, “קדושה היא גם מעשה, קדושה היא גם מסירות נפש”.
זה לא משנה אם מדובר בלוחם שקפץ על רימון והציל את חבריו, במפקד שהוביל את אנשיו קדימה תחת אש, או בחייל צעיר בחיל החימוש שהעביר תחמושת אל קו האש, זה לא משנה אם זה נהג דחפור שעלה על מטען או חייל אלמוני ששמו לא נחרט בתודעה הציבורית - כולם שווים בקדושתם, כולם חלק מאותה שרשרת של גבורה.
אחרי אלפיים שנות גלות חזרנו לארץ הזו, אך היכולת שלנו לחיות בה, לבנות בה, ולגדל בה ילדים נשענת על כתפיהם של אלה שלא חזרו.
עבורי, יום הזיכרון הוא לא רק יום אחד בלוח השנה הוא מלווה אותי כל השנה. כבר כמעט 20 שנה אני נוסע מדי שנה לבית העלמין בקריית טבעון, אל קברו של אילן גבאי ז"ל, מפקד המחלקה שלי, שנפל במלחמת לבנון השנייה בכפר עייתא א-שעב. השנים חולפות, אבל הזיכרון אינו מתעמעם. אילן היה עבורי סמל לדבקות במטרה ולענווה, מפקד ישר וצנוע, כמו הבית שבו גדל.
בדרך חזרה הביתה, דרומה, אני נוסע על כביש החוף, השמש שוקעת לאיטה מעל הים, וברדיו מתחלפים השירים, תחילה שירי יום הזיכרון שקטים, נוגים, חודרים ללב ולאט לאט הם מתחלפים, הצלילים מתרוממים, הקצב משתנה ושירי יום העצמאות מתחילים להישמע, ואז אני מבין שוב עד כמה עמוק הקשר עד כמה השמחה שתבוא בעוד שעות אחדות, עם הזיקוקים והלהקות, לא מובנת מאליה, היא נולדת מתוך המחיר ששילם עם ישראל במשך שנים.
הצורך להילחם על חיינו עדיין כאן. גם היום חיילי צה"ל נלחמים בלבנון, גם היום אותה גבורה נדרשת, אותה נכונות להסתכן, אותה מסירות שאין לה תחליף, דור הולך ודור בא והשליחות נשארת
והמציאות? היא החליפה צורות וגוונים, אך הצורך להילחם על חיינו עדיין כאן. גם היום חיילי צה"ל נלחמים בלבנון, גם היום אותה גבורה נדרשת, אותה נכונות להסתכן, אותה מסירות שאין לה תחליף, דור הולך ודור בא והשליחות נשארת.
הסיפור הזה מלווה אותי מאז שעמדתי על דעתי כילד. אבי היקר, שמעון, נפצע קשה ונשרף בתוך טנק במארג' עיון שבדרום לבנון במלחמת לבנון הראשונה. אמי שפרה ז"ל התאלמנה מבעלה הראשון, קצין בגולני, שנהרג גם הוא בקרב בלבנון חודש בלבד לאחר חתונתם. אני עצמי איבדתי חברים, מפקדים וחיילים בלבנון השנייה וב"חרבות ברזל".
שלושה דורות, אותה חזית, אותו עם נפלא, ואותה רוח נדירה שאין כמותה בעולם.
ביום הזיכרון אנו עוצרים לא רק כדי לכאוב, אלא כדי לזכור מה עומד בבסיס הקיום שלנו כאן, כדי להישיר מבט אל המחיר ולהבין את גודל האחריות כי הזיכרון הוא לא רק עבר הוא הדרך לעתיד.
הם מסרו את חייהם פעם אחת ואנחנו נדרשים בכל יום להוכיח שאנחנו ראויים לחיים שהם השאירו לנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.04.26
