מה שעשתה ישראל במלחמה הנוכחית, אף מדינה לא חלמה לעשות – אמר נתניהו. בקריאה ראשונה חשבתי, או.קיי, הייתה מלחמה קשה ומעייפת. רק טבעי שבסיומה, אם זה אכן הסיום, ישמיע כל מי שהיה מעורב בה, מכל הצדדים, את נאום הניצחון המופרך שלו. נתניהו שומע את פטפוטי הרהב של טראמפ ואומר לעצמו: אם לחברי דונלד מותר, גם לי מותר. גם ביבי, גם ביבי.
בקריאה שנייה חשבתי שאני לא שואל את השאלה הנכונה. לא חשוב אם אנחנו במקום הראשון, השני או המאתיים בהשוואה למלחמות של מדינות אחרות. אין אירוויזיון למלחמות. חשוב אם תוצאות המלחמה יצדיקו את המחיר העצום ששילמנו ועודנו משלמים במהלכה. עלות מול תועלת.
המחיר הוא מה שיעמוד היום ומחר במרכז מחשבתם של רוב הישראלים. אין בלוח השנה יום קדוש יותר, מחייב יותר, מיום הזיכרון. הערב, כמו בכל שנה, לפני הצפירה ואחריה, אשוטט בין החלקות בהר הרצל, אניח פרח על קברי חברים שנפלו, אשאל אם היה כדאי ואשיב, כן, היה כדאי, אין חרטה, יש סיבות טובות מאוד להתגאות באנשים, בהישגים, בחברה בכללה. ואז אוסיף בצער כוכבית.
מצבנו האסטרטגי מעולם לא היה טוב יותר, אומרים השרים והשופרות שלהם. הנרטיב הזה חדר גם לצבא ופרשניו: מצבנו נפלא. אני חושב שהם טועים. האחיזה הזמנית של ישראל בשטחים בלבנון ובעזה, עם קו צהוב ומוצבים ודי-ניינים, היא טקטיקה, לא אסטרטגיה. הכתישה תהפוך לדשדוש, הדשדוש לשקיעה. ובינתיים, אנחנו מאבדים את המערב.
ישראל יצאה למלחמה עם איראן בשותפות שווה עם ארצות-הברית. זה הישגו האישי של נתניהו: קשה לדמיין ראש ממשלה אחר שהיה מצליח לגרור נשיא אמריקאי להרפתקה כזאת, אפילו לא נשיא חריג כמו טראמפ.
אבל השוויון היה רק בשמיים מעל איראן. שתי הממשלות יצאו למלחמה במטרות שונות. ממשל טראמפ רצה לחסל את תוכנית הגרעין ותו לא; ממשלת ישראל רצתה למוטט את משטר האייאתולות. חיסול המשטר יביא ממילא לחיסול פרויקט הגרעין, פרויקט הטילים ופעילות הטרור של הפרוקסים. השוני במטרות לא היה בעיה כל עוד המתקפה זרמה כמתוכנן. כשהתברר שהמשטר מחזיק מעמד וגם מצליח לטלטל את הכלכלה העולמית ואת התמיכה בטראמפ מבית, אשליית השותפות קרסה. התברר שלארדואן יש יותר השפעה על טראמפ מלנתניהו.
טראמפ הטיל וטו על התוכנית הישראלית לשינוי המשטר. שנים של השקעה, כסף ועבודה ירדו לטמיון. ייתכן שמלכתחילה התוכנית הייתה אשליה, בולשיט, כמו שאמר עליה שר החוץ מרקו רוביו, וייתכן שלא. כך או כך, היא הסתכמה בכישלון
טראמפ הטיל וטו על התוכנית הישראלית לשינוי המשטר. שנים של השקעה, כסף ועבודה ירדו לטמיון. ייתכן שמלכתחילה התוכנית הייתה אשליה, בולשיט, כמו שאמר עליה שר החוץ מרקו רוביו, וייתכן שלא. כך או כך, היא הסתכמה בכישלון. טראמפ הטיל וטו גם על התוכנית להמשך לחימה בלבנון.
ויכוחים עם ממשלים אמריקאיים היו גם בעבר. גם פתרונות כפויים היו. לפעמים הנשיא האמריקאי הבין מה נכון לישראל טוב יותר מהממשלה שלנו, לפעמים לא הבין. אין בכך אסון.
אבל ההתדיינות בעידן טראמפ שונה. לישראל אין יותר מנופי לחץ בוושינגטון. היא איבדה את המפלגה הדמוקרטית ומאבדת חלקים חשובים במפלגה הרפובליקאית. והיא מאבדת את דעת הקהל, את דור האמריקאים הבא. זאת אבידה שאין לה שיעור.
באזור שלנו, אומרים שרים בממשלה, מעריכים רק כוח. שליטי מדינות המפרץ נוכחו במלחמה שארצות-הברית לא מגינה עליהם. ישראל היא הגורם היחיד באזור שנלחם באיראן ומצליח. צריך לחזק את הקשרים איתה.
יש כנראה מידה של אמת בהערכה הזאת: ככל שהדבר נוגע למדינות הנפט, היכולת הצבאית שגילתה ישראל במלחמה מחזקת את הנכונות להדק איתה את היחסים, למרות ההסתייגות מנתניהו וממשלתו.
אבל פניה של ישראל מופנים לאמריקה ולאירופה, לא לבחריין, עומאן ואבו-דאבי. באירופה מצבנו חמור עוד יותר מבארצות-הברית. בפוליטיקה האמריקאית נוהגים לקרוא לזה "סערה מושלמת".
ישראל תעמוד בזה: המדינה חזקה מכל ממשלותיה. אבל הנאומים החגיגיים על מצבנו הנפלא, שישטפו את המדינה ביומיים הקרובים, תלושים מהמציאות. הם עלבון לנופלים, הם עלבון לאמת.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.04.26
