לפני כמה ימים פגשתי פלוגה של לוחמים מסיירת צנחנים. הם הגיעו לגוש עציון לסדרת חינוך ואני לא ממש יודע לסרב כשלוחמים בסיירת צנחנים מבקשים שאבוא. בשלב מסוים במפגש, שאלתי מי מהם איבד חבר במלחמה. כולם הרימו יד. כולם. שאלתי מי איבד יותר מחבר אחד. עדיין כל הידיים היו באוויר, כולל של המפקדים. רק כשהגעתי לחמישה חברים ויותר, חלק הורידו את ידיהם. גדל פה דור שקבר את הטובים שבחבריו. דור שנלחם בעזה, בסוריה ובלבנון, במלחמה שהייתה ארוכה מאוד, כנראה ארוכה מדי.
כלל לא ברור אם היא תמה.
הם עדיין נלחמים. כל כך הרבה מונח על כתפי הצעירים האלה. ובימים שאחרי הטבח, ימים שבהם היינו אומה הלומה ומוכת צער, הם שעטו קדימה. כשהרגשנו שאנחנו מדינה בפוסט-טראומה – הם רצו אל עבר האויב, והוא השפיל מבטו.
וכשאתה שואל את הדור הזה מה קרה להם בעקבות המלחמה, מה קרה לנפשם בעקבות האובדן שחוו, למה הם הפכו להיות, הם עונים תשובה יוצאת דופן בעוצמתה: הפכנו למחויבים יותר. החברים שאיבדנו גרמו לנו לרצות עוד יותר לנצח, להבין עוד יותר כמה חשוב להילחם על הארץ הזו, להפוך אותה לטובה, בטוחה, מתוקה ומשגשגת.
הוא לא היה מוכן להרס של שכונת מגוריו. לחורבנה המוחלט. לגריסה המוחלטת של חייו הקודמים. כשיצא לטבוח בבני עמנו, לא דמיין כנראה את החורבן התנ"כי שהדבר יביא על ביתו
אין הדבר כך אצל מבקשי רעתנו. אישיות ביטחונית בכירה סיפרה לי בעבר על מחבל שכוחות מיוחדים שבו בראשית המלחמה ולקחו אותו עימם כעבור כמה חודשים כדי שיצביע על מקום שבו הוא הסתיר גופה של אחד החטופים. הם שמו פלנלית על עיניו ולקחו אותו לאזור שבו הטמין את גופת החטוף. זה היה ליד ביתו. כשהסירו ממנו את הפלנלית הוא התעלף. הוא לא היה מוכן להרס של שכונת מגוריו. לחורבנה המוחלט. לגריסה המוחלטת של חייו הקודמים. כשיצא לטבוח בבני עמנו, לא דמיין כנראה את החורבן התנ"כי שהדבר יביא על ביתו.
דבר נורא קרה לנו בטבח 7 באוקטובר, אבל אנחנו נהפוך את הכאב לעוצמה, בעוד אצל אויבינו יהיה חורבן. יש לנו הרבה בעיות וחולשות ויש הרבה לשפר, אבל יש לנו גם כוח יהודי מיוחד שאין להכחישו: אנחנו יודעים לקום מעפר. וגם החיטה צומחת שוב. חג עצמאות שמח.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.04.26
