התמונה הראשונה של תומר זק צולמה חצי שנה בדיוק אחרי פרוץ המלחמה, ב-7 באפריל 2024. "אני על רקע הבית השרוף. מבולבלת לגמרי, בין ריאיון אחד לשני, לספר על מה שקרה, עם החולצה למאבק השבת החטופים", היא מספרת. "התמונה האחרונה היא התיקון שלי. חזרתי מטיול של שמונה חודשים במזרח, הבית כבר היה הרוס. בחרתי לשים בגדים לבנים, ולעמוד יחפה על האדמה. להחזיק שוב את הדגל, שמזכיר שזה לא הסיפור שלי, אלא של המשפחה שלי".
משפחת זק - ההורים איתי (53), חקלאי, ואתי (50), אשת חינוך, הילדים הדר (27), תומר (24) ושגיא (14), והכלב סוקה - עברה משדרות לקיבוץ כיסופים ב-2010. תומר התרגלה לחיים סמוך למוצב צבאי ולמפגש היומיומי עם חיילים. "ביום טוב אפשר לראות מכאן את הים של עזה", היא אומרת. "כל המשפחה שלי משדרות, עוד לפני שעברנו לקיבוץ ידענו מה זה צבע אדום, טילים, סבבים. ידענו מי בצד השני, שיש איום. אבל הרגשנו בטוחים".
אחרי השירות הצבאי כמפעילת האמר, תומר הצטרפה לאביה בעבודה במטע האבוקדו של הקיבוץ, ולאחר מכן המשיכה לעבודה מועדפת במלון בשחרות. מהימים שלפני 7 באוקטובר היא זוכרת היטב את המקומות שביקרה בהם ואת החברים שפגשה ביישובי העוטף. "בדיעבד, זה כאילו נפרדתי מהבית", היא אומרת. ב-6 באוקטובר, אחרי חופשה קצרה בבית, "אבא שלי הסיע אותי. הוא תמיד היה לוקח אותי לכל מקום, זה היה הזמן שלנו".
למחרת, בשבת בבוקר, הטלפון של תומר הוצף בהודעות. "קמתי, פתחתי את הטלוויזיה וחשכו עיניי", היא משחזרת. "אני זוכרת האמר צבאי, כשהשדרן אומר שהוא נוסע לעזה, עם חיילים חיים או מתים עליו. חשבתי שאני חולמת". בבית בכיסופים היו ההורים והאח הקטן שגיא. הדר היה בחופשה באילת. "ניסיתי לחייג אליהם והמספר היה מנותק. רק באחת בצהריים קיבלתי טלפון מאחי, שגיא הגבר. אמא שלי אמרה לי שהם בממ"ד ושהכל בסדר, ואז הוסיפה 'אני חייבת לדבר בשקט, שלא ישמעו אותי'. הבנתי שהמחבלים שחדרו לקיבוץ קרובים אליהם".
במשך שעות תומר נחשפה לתיעודים מהטבח ברשתות החברתיות, ביניהם "מחבל יושב בסבבה שלו, נשען על עץ. אני מזהה בדיוק איפה הוא נמצא בקיבוץ. הוא מסובב את המצלמה ורואים עוד מחבלים מסתובבים. לא קלטתי את הסיטואציה. אמרתי שיש את הצבא. כל החיים החיילים חיים בינינו. כשהיינו מתקרבים מדי לגדר, בטיולים בשדות, הם היו קופצים".
אבל השיחה ההיא הייתה האחרונה. ביום ראשון בלילה הדר ותומר קיבלו את הבשורה הקשה מכל. "הלכתי הצידה לשבילים ושמעתי את הדר צועק 'לא!'. יותר משנתיים וחצי עברו, והרגע הזה מרגיש לי כמו מסרט שהוא לא שלי בכלל".
איתי, אתי ושגיא הובאו למנוחות ב-20 באוקטובר בבית העלמין בשדרות. "הסתכלתי על שלוש האלונקות מכוסות, הדר ואני סחבנו את שגיא. אין בכי, לא קולטים בכלל שזו המשפחה שלנו מתחת לסדינים, שהם מתים, שזו לוויה". על המצבות היא והדר בחרו לכתוב את המשפט "אין כמו אהבה ואין כמו בית, ואין כמו אהבה שנותן בית, ואין כמו בית שנותנת אהבה". "הכי נקי ופשוט, משפט שדרכו אפשר להבין את המשפחה", מסבירה תומר.
לצד ההתמודדות עם האובדן הנורא, כבר בדצמבר תומר התעקשה להתייצב לשירות מילואים והשתבצה בתור סמלת מבצעים באוגדת עזה. "אחרי שהפקירו אותנו, הרגשתי שאני צריכה להחזיר את השליטה לידיים שלי. הבנתי שאני לא יכולה לסמוך יותר על המערכת, סמכתי רק על עצמי. אני מסרבת להיות קורבן, מישהי שקרה לה אסון. אני בוחרת לפעול", היא אומרת. באחת המשמרות בחמ"ל, מפקד בכיר מהגזרה הגיע לביקור. "שאלתי אותו, בתור מי שחיו בקיבוץ, מה אפשר לומר לאנשים שרוצים לחזור לחיות שם? מה יהיה שונה בעוד עשר שנים? הוא ענה שהוא לא יודע".
עם מדים ונשק היא הגיעה ב-7 בינואר 2024 לביקור במה שהיה פעם בית. "התחלתי ללכת בשבילים, ואז הגעתי למדרגות בכניסה, וזעקתי לשמיים, כמו ב-8 באוקטובר. הכול היה שרוף ומפויח. עברתי בין החדרים, ולא נשאר כלום. ישבתי בוכה על המיטה בממ"ד, מצאתי מכנסיים של שגיא, את הקליפס של אמא, בחוץ הרצועה של סוקה, האטבים הצבעוניים של הכביסה". הביקור הסתיים בתליית דגל ישראל בפתח הבית, עם המשפט שכתבה עליו - "אמא, אבא, שגיא הגבר. אנחנו אוהבים אתכם עד הירח ובחזרה".
באוקטובר תומר תתחיל לימודי אומנות רב תחומית בשנקר. לצד המשפחה המורחבת, הקשר בינה לבין אחיה הגדול הדר הולך ומתחזק. "זה אני והוא. לפעמים אני לא מצליחה להסביר את עצמי. אף אחד לא יבין אותי כמו הדר. אנחנו יכולים פשוט לשבת ולהיות. הוא מכיר הכי טוב את הכאב של החוסר".
היום, כשהיא עומדת במקום שבו היה ביתה, אוחזת באותו דגל, תומר מבקשת "שידברו על המשפחה שלי בלשון הווה. הדר ואני חיים אותם, בפנים, אצלנו. אנחנו מקשה אחת, אגרוף אחד, תמיד היינו ותמיד נהיה. שיידעו מי היו אמא, אבא ושגיא הגבר. שידעו שאבא שלי הכי מצחיק, איש של אדמה. שאמא שלי הכינה לנו את האוכל הכי טעים, ודאגה שתמיד הכול יהיה נקי ומצוחצח. ששגיא הוא ילד טהור, שרק התחיל לגדול ולגלות את התחביבים שלו. אני בכוונה מדברת עליהם בלשון הווה. הסיפור שלהם אולי מסתיים ב-7 באוקטובר, אבל קודם היו לפני חיים שלמים".
