שנתיים וחצי שאנחנו עובדים עם חטיבת הנח"ל הסדירה. הצוות שלי עובד מדי לילה, מאות לילות. חמישה סבבים בעזה. הפעם בלבנון. כמעט 400 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר.
השמש עולה עכשיו. יש משהו במראה של הזריחה, כשאתה חוזר אחרי לילה שלם מחוץ לגבול, עם פלוגות לוחמים "עליך", ואתה יודע שזה עבד כמו שצריך. רואים את האור הראשון פורץ מעל ההרים בצפון הארץ ויש בזה משהו שקשה לתאר.
היום, כלומר אתמול, זהה לימים האחרונים מאז שגויסנו שוב לפני חודש: במעטה של חושך מוחלט נכנסנו פנימה, כשהמטרה הוצאת כוח של חטיבת הנח"ל. בכל פעילות הדריכות עולה מחדש. למרות שיש מין הרגל כבר אחרי כמה שבועות, עדיין אנחנו צריכים לראות ששום דבר לא מתפקשש.
אנחנו על האמרים ומשאיות צבאיות, ציוד לוחם ואמר"לים עלינו. נסיעה בחושך בלילה קר היא לא הכי סימפתית, אבל זה עוד בקטנה לעומת מה שעובר על הסדירניקים שאנחנו אמורים לאסוף ולהחזיר הביתה.
בדרך, בזמן שאני סורק, אני חושב על מי שאנחנו הולכים לפגוש. הירח שופך אור לבן על הכפרים הנטושים בצד הדרך, ועל השדות שהיו פה לפני שכל זה התחיל. הבחורים שמחכים לנו בפנים היו כנראה בכיתה י"א כשהתחילה המלחמה הזו. אולי הספיקו להיות קצת בעזה.
בסדיר שלי עברנו מאימון לקו ואז לאימון שוב, ולחימה בלבנון נשמעה רחוקה. כל השירות דיברו איתנו עליה. והנה אני פה, וזה שונה מהסיפורים שהפחידו אותנו. אחרי אין-ספור ימים בעזה, האדם מתרגל לכל, גם לתמונות המלחמה. המשימה פה דומה למה שעשינו שם, רק עם אתגרים אחרים וטיפוגרפיה אחרת.
לפני המלחמה ניהלתי מכינה, ועכשיו החניכים שלי כבר משתחררים. עשיתי איתם כמעט שירות שלם. לא פעם יצא לי לפגוש מישהו מהם במלחמה הזו, בשטחי כינוס או בדרך. אפילו לזהות מיקומים זהים עם חבר'ה שהיו איפה שהייתי או שמתברר ששמרו עליי מהאוויר.
המשימה ארוכה הלילה, יש דברים שמעכבים אותנו. ברקע, הפסקת האש מול איראן וסימן שאלה ענק על מה יקרה בצפון. את הפוליטיקה אני משאיר בישראל כשאני חוצה את הגבול, אבל המחשבות על מה שקורה באזרחות תמיד נמצאות.
אני בהאמר של החפ"ק, חובש.
ההאמר המוביל, עם הנהג ח', יודע את הדרך בעיניים עצומות ועובר כל מהמורה בדרך. ש' מפקד בהאמר הראשון והמ"פ א' מפקד על השיירה. אני מרשה לעצמי חצי חיוך כשאני חושב על השותפים שיש לי כבר שנתיים וחצי. ההוא ממושב חֵרות בשרון, וזה שמסוסיא, ויש מתל-אביב, רתמים, עין ורד, עין כרמל, מיתר, ועוד ועוד – ואני מעין שמר, למרות שבחצי השנה האחרונה אני גר בניר עוז. יש לנו הרבה חבר'ה מההתיישבות העובדת. זו קלישאה כנראה, אבל הלוואי שהצוות שלי היה מוביל את המדינה הזו.
הגענו ליעד. מהר מאוד החיילים עולים עם התיקים הכבדים שלהם בצד האחורי של ההאמר, ואני נזכר בתיק הכבד שלי מהסדיר. הקלה קטנה לא לסחוב אותו במלחמה הזו (סלחו לי, כל אחיי לנשק, אני אוהב אתכם). העמסה החוצה תמיד מהירה יותר. הכיוון, הביתה.
מאז הסבב הראשון בעזה, אני נמנע מלדבר יותר ממה שצריך עם החיילים הסדירים. לצערי, לא פעם אותם אנשים שישבו לצידי בקבינה היו ואינם. אחד האנשים האלה היה אושרי בוצחק ז״ל, מפקד צוות בסיירת נח"ל, שב-23 בדצמבר 2023, במהלך קרב הרואי ברצועה, נפל בראש לוחמיו, כשהוא מונע בגופו אסון כבד. הוא היה בן 22. מאז אני מנסה להגיע לכל אזכרה. יש לנו יותר מדי אנשים כאלה, אז כן, אני מנסה לא לשוחח עם הלוחמים, לא להכיר מעבר ללתת חיוך או יד עם הציוד. אין לי רצון להכביד על הלב שלי שלא לצורך.
אנחנו נוסעים בציר אחר בחזרה. דריכות.
יש קטע בלבנון שאין לו מקבילה בעזה: בדרך חזרה הגליל מתגלה אליך. בהתחלה נקודות קטנות של אור בתוך החושך, ולפני היציאה עולים גבוה ורואים את כל הצפון פרוס מולך, יישובים על יישובים. קיבוצים, מושבים, כפרים, ערים. נקודות אור שמנצנצות תחת אור הירח כמו מפה חיה. ואתה מבין למה זה לא הגיוני שישבו שם כל השנים מחבלים צמאי דם כמו חיזבאללה. ואתה מבין על מה אתה מגן.
רגע לפני סיום ואתה תוהה, בשקט, כי הדריכות עוד לא ירדה, אם מישהו שם למטה, ביישובים האלה, ישן טוב יותר הלילה. ואם כן, האם מספיק אנשים יוצאים לעשות את מה שצריך כדי שלא ניפגש עוד פעם כאן. הצבא מגיע לתת הצלחות צבאיות, אין על זה עוררין. מה שצריך לקרות אחר כך, כבר לא בידיים שלנו. וחבל שכך.
כשאנחנו חוצים את הגבול בחזרה, לפני עוד משימה, אפשר לרגע לנשום. מגיעים לשטחי הכינוס ומורידים את החיילים, מחויכים, שמחים. לפעמים חלקם גם שרים.
אתה יודע שהם בדרך הביתה.
וזו באמת הזכות הגדולה בתפקיד שלי במילואים האלה. להיות לצידם בכניסה הראשונה אל החושך, ואחר כך לדעת שאתה הדרך הבטוחה והמהירה שלהם בחזרה לאמא ואבא, לחברה, לחבר, לחברים.
השמש כבר עולה לגמרי על הצפון היפהפה. אני מקווה שזו הפעם האחרונה שלנו פה. לא כי אני לא רוצה לעשות את תפקידי, אלא כי אם נחזור שוב, זה אומר שמישהו לא עשה את חלקו כשהייתה לו ההזדמנות. הניצחון בשטח הוא מה שאנחנו יכולים לתת. התמורה שלו חייבת להיות שינוי המציאות.
רס״ר אבשלום, בן 29, לוחם בפלגת הניוד המבצעי של גדוד 933, כעת בשירות מילואים בדרום לבנון
