כשישראל נוסדה לא ברור היה מה תהיה האוריינטציה המדינית שלה: האם תשתייך לגוש המערבי בראשות ארה"ב או לגוש המזרחי בראשות ברית המועצות. אפשרות אחרת שעלתה בשנות ה-50 הייתה להצטרף לגוש המדינות הבלתי מזדהות בראשות הודו. לכל אחד מהאופציות היו, בעיני מנהיגי ישראל לגווניהם, יתרונות וחסרונות. רק ב-1950, בעקבות החלטת בן גוריון לתמוך בארה"ב במלחמת קוריאה – ניכר היה שישראל תשתייך למערב.
הצורך להישען על מעצמה היה אחד מנדבכי תפיסת הביטחון של בן גוריון, וכל ראשי הממשלה שבאו אחריו התמידו באסטרטגיה הזו. עד שנות ה-60 צרפת סיפקה לישראל נשק ואת ראשית הכור הגרעיני בדימונה, ורק בעקבות מלחמת ששת הימים, כשישראל הוכיחה את עצמה כמעצמה אזורית שארה"ב תוכל לסמוך על יציבותה וכוחה, החלו לפרוח היחסים המיוחדים, אף שמן הסתם לברית שורשים עמוקים יותר.
ברבות השנים חלו שינויים בזיקה של שתי המפלגות הגדולות לישראל. אף שכיום הרפובליקנים נתפסים כאוהדים יותר, היו שנים, כמו בימי בוש האב, שדווקא המפלגה הדמוקרטית נחשבה קרובה יותר לישראל. גם הקהילה היהודית, שבימי השואה וראשית קום המדינה עדיין חששה מהאשמה בדבר "נאמנות כפולה", צברה עם השנים כוח והשתלבה באמריקה באופן שמאפשר לתמוך בישראל בחופשיות ובביטחון.
וכך, אם לחטוא בפשטנות וכדי לקצר, בעוד אירופה מתרחקת מישראל, הגענו למצב שבו לקראת שנת ה-80 לישראל הברית ביננו לבין ארה"ב נמצאת, על פניו, בשיאה. שתי המדינות מעולם לא נלחמו במשותף כמו נגד איראן, ולאחרונה אף פורסם שהאמריקאים רוצים להקים כאן בסיסים במקום במדינות המפרץ; נשיא ארה"ב, שבתו התגיירה וחתנו היהודי הוא נציגו למשברים משברים בינלאומיים, מפגין, מצד אחד, חום ואהדה, ומצד שני אפילו מתערב בהליך המשפטי נגד נתניהו. נעשינו לכמעט מדינה אחת.
אין להתעלם מהיתרונות בברית עם המעצמה החזקה בעולם, כפי שלמדו אויבי ישראל. ארה"ב היא גם מעצמה כלכלית, בעלת ערכים דמוקרטיים, והקירבה אליה מסייעת גם מעבר לזווית הביטחונית. אבל דווקא כשהברית בשיאה צריך לשים לב למגבלותיה: ככל שישראל מתקרבת לארה"ב היא גם תלויה יותר בהחלטותיה. למזלנו, טראמפ יודע עד כה גם לתמוך במלחמות וגם לעזור לנו לסיים אותן. במובנים רבים החלטותיו טובות משל ממשלתנו. אולם מה אם ארה"ב תבחר אחרת? אדרבה: תחת שלטון נתניהו ישראל כבר לא מסתפקת בבקשת סיוע מארה"ב, אלא מגדירה עצמה כ"מגינה על הציווליזציה המערבית". זה חידוש. בעבר מנהיגי ישראל הסתפקו בשאיפה להיות "אור לגויים", בלי לתפוס צד בעולם, ומבחינה היסטורית שייכו את עצמם למערב אך גם למזרח.
כיום, כשישראל מציבה עצמה ביומרנות בראש ההגנה על הציוויליזציה המערבית, היא גם מעמידה את עצמה בסכנה גדולה יותר אם העולם ייכנס למאבקים בין גושיים. גם העובדה שישראל כל כך מזוהה עם טראמפ והמפלגה הרפובליקנית מערערת את יחסינו עם המפלגה הדמוקרטית, שעוד תחזור יום אחד לשלטון. ואם בעבר ישראל נזהרה פומבית ביחסיה עם יהודי ארה"ב כדי להפריד בין האזרחויות השונות, יהודי ארה"ב עלולים למצוא עצמם תחת האשמות בתמיכה בלתי אחראית בישראל שיתעצמו למגמות אנטישמיות.
הברית עם אמריקה היא מיסודות הכוח של ישראל. לכן, ודווקא כשהיא בשיאה, צריך להקפיד על עצמאות, ומתינות, כדי שירח הדבש עם וושינגטון לא יהפוך לחרב פיפיות.