רגע לפני כניסתו של יום הזיכרון עוד עסקו בצבא בשורה של משברים, אמיתיים או מדומיינים, שהסעירו את החדשות. כל המשברים הללו לא היו קשורים לאופי הלחימה או תפיסת הביטחון אלא לסוגיות של "צבא/חברה": האופן שבו צבא העם מתמודד עם אתגרים שלוחצים לישראלים על כל הנקודות הרגישות.
זה התחיל מחיילי וחיילות מג"ב שהדליקו מנגל בשבת ונשפטו ל-21 ימי מחבוש בשל "פגיעה בדת וביהדות", כשרק אחרי סערה ציבורית עונשם הומתק לשבוע בכלא. בהמשך מ"כיות שהגיעו ביום שחרורן בגופיות לבקו"ם נקנסו במשכורת האחרונה שלהן וחיילות שהשתתפו במרתון ירושלים נדרשו לרוץ במכנסיים ארוכים כשחיילים רצו במכנסיים קצרים. לקינוח: חייל ניפץ פסל של ישו בלבנון וגרם לכך שאפילו ראש הממשלה נדרש לפרסם גינוי.
לכאורה אין קשר בין חייל שנוקט ונדליזם כלפי סמל דתי לחיילת בגופייה שגוזרת חוגר, אבל כל מקרה משמעתי כזה מגרד את הסוגיות הכי בוערות בישראל. הצבא הוא המקום היחיד שרוב מוחלט של הישראלים נדרשים אליו ומקיימים איתו מערכת יחסים. בעוד שבאזרחות המדינה יכולה לגלגל סוגיות בוערות מצד אל צד, בצה"ל חייבים להכריע ולקבל החלטות. ולכל החלטה, נקודתית או עקרונית, יש הדים ופרשנויות במרחב האזרחי.
על הצבא יש אלף עיניים, וכל אירוע, סמלי או מהותי, הופך להיות אבן בוחן בנוגע ליכולת של צה"ל להכיל בתוכו מתחים של קבוצות שונות. לא לחינם מנסה כל שבט לעצב את צה"ל בדמותו, להשפיע עליו או להותיר חותם. בישראל השפעה על הצבא היא השפעה על החברה – ולהפך. בתוך סחרחרה כזו, המצפן הממלכתי נשחק בקלות.
אקלים חברתי לא נוצר ברגע
בשונה מההנחה הנפוצה שלפיה יש יד מכוונת שמבקשת להדיר נשים / לכפות את הדת / לרדוף לוחמים משפטית, ברוב מוחלט של המקרים זו לא מדיניות מוכתבת מלמעלה אלא אקלים. ואקלים חברתי לא נוצר ברגע – האקלים בישראל הופך רעיל יותר ויותר בשנים האחרונות, ובמיוחד בשלוש וחצי השנים האחרונות. מעבר לכך, מלחמה היא עסק מפרק. היא מתישה, מביאה מפקדים וחיילים למצבי קצה, ולא פעם מעוותת את התפיסה בנוגע למה דחוף, מה ראוי ומה חשוב.
לכאורה אין קשר בין חייל שנוקט ונדליזם כלפי סמל דתי לחיילת בגופייה שגוזרת חוגר, אבל כל מקרה משמעתי כזה מגרד את הסוגיות הכי בוערות בישראל. הצבא הוא המקום היחיד שרוב מוחלט של הישראלים נדרשים אליו ומקיימים איתו מערכת יחסים
המלחמה שחקה עד דק גם את המשמעת הצה"לית. מי שספג בשתיקה גרפיטי נקמה על קירות עזה או חיילים שמתעדים את עצמם בלבוש תחתון של נשים עזתיות, יתקשה מאוד למנוע מקרה כמו ניפוץ פסל של ישו בלבנון. מי שהיה דומם מול התנהלות אלימה של חיילי מילואים ביהודה ושומרון לאורך שנתיים, שלא יתפלא אם יספוג ביקורת כשינסה לאכוף משמעת על גדוד מילואים שמתנהג באותו אופן מול מצלמות CNN.
הבשורות הרעות הן שהצטברות המקרים הללו איננה נקודתית. למעשה – מרגע שהחגים הלאומיים יסתיימו צה"ל יהיה על הכוונת כפל-כפליים. המלחמה בעזה, בלבנון ובאיראן כבר לא עצימה. כשהתותחים רועמים, הסולידריות גוברת. כשהם דוממים, ולו במעט, יש הרבה יותר זמן למלחמות פנימיות. בנוסף, ישראל נכנסת לישורת האחרונה של שנת בחירות, שככל הנראה יהיו המטונפות ביותר שידענו. ברור כשמש שכל שבט, כל מגזר וכל מפלגה ישתמשו בצה"ל ככלי שרת.
כל החלטה פיקודית, מהדרג הזוטר ביותר ועד הבכיר ביותר – תישפט קודם כל בסרגל "הלנו או לצרינו". כל סוגיה פנימית תהפוך לכותרת. זו לא נבואת זעם, אלא הבנה של המציאות שלתוכה אנו נכנסים. המלחמה הפנימית, שתגבר ביתר שאת, לא תדלג על הצבא. היא תשתמש בו.
צה"ל בחר להכיל את המתחים
במקום לייצר עמדה ברורה בנוגע לתפקידו של הצבא בחברה הישראלית, צה"ל בחר להכיל את המתחים הקיימים או להתחמק מהם, תוך התעלמות מכך שהצבא שינה את פניו. קבוצות רבות יותר לוקחות בו חלק ומבקשות להוביל אותו. במקום לפתח עמדה זהותית משותפת, הדרג הפיקודי בצה"ל נוקט מדיניות הכלה ערכית. כלומר – מנסה לא לעצבן אף אחד, ובדרך מעצבן את כולם.
הימים שעוד נכונו לנו לא יאפשרו למדיניות הזו להמשיך להתקיים. האשליה שצה"ל אמור להתעסק רק בביטחון תתנפץ שוב ושוב בתוך הסערות שעוד יגיעו. במקום לפעול באופן תגובתי, הצבא חייב לחדד את הבסיס הממלכתי שלו מן המסד על הטפחות. וזו משימה למפקד הצבא, הרמטכ"ל אייל זמיר – שהגישה שנקט עד כה לא עובדת. רק מי שעומד בראש המערכת יכול לשנות את כיוון הספינה: יכול להדק את החגורות, לגייס את המפקדים הבכירים ביותר, ולייצר מהלך פיקודי עמוק שנערך לבחירות שבאופק ולהשלכות החברתיות שלהן על הצבא.
אדוני הרמטכ"ל, ברור שהמשימה שלך היא להילחם ולנצח. אבל אם המלחמות הפנימיות יכריעו גם את צה"ל, היכולת של הצבא להמשיך לתפקד תישחק משמעותית. אין לך את הפריווילגיה ליבטל מהשאלה הקריטית של מה משמעותו של צבא העם ומה המכנה המשותף של כל החיילים המגיעים אליו. הרעיון שלפיו עלינו לבחור במכנה המשותף הנמוך ביותר, בשל הגיוון ועומק ההבדלים, קרס פעם אחר פעם.
היכולת של הצבא לנסח מצפן ערכי ברור, ולתרגם את אותה "רוח צה"ל" לכללים והנחיות שנאכפים בשטחף היא הבסיס לממלכתיות משותפת שמעניקה תוקף לצבא העם. זו לא משימה לחיל החינוך, אלא כזו האמורה להעסיק כל מפקד ומפקדת. מפקדי טירונים ואלופים כאחד חייבים להבין שכל החלטה שלהם תימדד בסרגל הזה. לא בסרגל "מה יגידו" ולא בניסיון המביך לייצר בצבא "איזון" או "התחשבות ברגשות".
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס הבחירה של הצבא להעלים עין מאירועים מסוימים היא חלק מאותה התחמקות. כך גם הבחירה לשתוק או לא להגיב כשאירועים פנימיים מגיעים לכותרות. האמת תמיד עדיפה, וממילא במוקדם או במאוחר תתגלה. שתיקה לא תעלים את ההתרחשויות, היא בסך הכל תאפשר לסיפור אחר להתעצב.
המפקדים והמפקדות חייבים לשוב ולעסוק בשאלת הממלכתיות באופן כן, ולנסח מתוכה את הפעולות הנדרשות בשביל להגן על הצבא בתקופה כל כך קשה ומורכבת. הימנעות מניסוח אקטיבי של עמוד השדרה הממלכתי של צה"ל ויצירת אוטונומיות בתוך הצבא יפגעו ביכולתו של צה"ל לפעול לאורך שנים קדימה ויכניסו את ישראל לסכנה אמיתית, שספק אם נצליח להיחלץ ממנה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.04.26
